חן פרוט (45) מפתח־תקוה הוא כנראה אחד האנשים הכי לא שגרתיים שייצא לכם להכיר. עזבו לרגע את הקשיים והמכשולים שהתמודד איתם בחייו, החל מהילדות כשהרופאים קבעו כי לא יוכל ללכת, דרך השלת 84 ק"ג ממשקל גופו ועד קריירה כשחקן ללא כל רקע.
כשהוא מחליט ללכת על פרויקט כלשהו ומאמין בו עד הסוף, הוא נכנס "אול אין" ושמישהו ינסה לעצור אותו.
מאחורי הגוף המקועקע, הקול העבה, הגובה (1.97 מטר) והנוכחות המרשימה, מסתתרת נשמה של ילד שלא מסוגל לפגוע בזבוב. למרות הכל, הוא תמיד נהנה להתענג על פרובוקציה לא מזיקה, כזאת שמושכת תשומת לב. "החבר'ה מכנים אותי בשם רון קופמן", הוא אומר. "אני אוהב לעורר עניין סביבי, כולל בפוסטים בפייסבוק".
אחרי שסיים לכתוב ספר ילדים על כלבו האהוב שנפטר ונמצא עדיין בתהליך הדסטארט, הוא מנסה להשיק שתי סדרות טלוויזיה שכתב יחד עם שותף וכבר עובד על הרצאה על סיפור חייו.
רוץ, חן, רוץ
פרוט, גרוש ואב לילד, נולד עם תסמונת בשם "קלאב פוט" ברגלו השמאלית, עיוות שגורם לכף הרגל לנטות פנימה. הדרך שבה התגבר על כך, בעיקר בעזרת אמו, מזכירה קצת את עלילת הסרט 'פורסט גאמפ'. "זמן קצר אחרי שנולדתי ראה אותי אורתופד שאמר כי לא אוכל ללכת לעולם", הוא מספר.
"אמא שלי, שהייתה קפטנית נבחרת ישראל בכדוריד, פיזיותרפיסטית ומרצה במכון וינגייט, סירבה להשלים עם זה. היא אמרה לאורתופד: 'אתה תעשה את החלק שלך על שולחן הניתוחים, אני אדאג לשלב שאחרי'. מגיל חודשיים עד ארבע בערך עברתי שמונה ניתוחים.
"אחרי מאמץ והרבה עזרה מאמא באמת הצלחתי ללכת. היא לא ויתרה לי. היו הרבה פעמים שאמרתי לה: 'די, אני לא יכול, אין לי כוחות'. התשובה שלה תמיד הייתה: 'אין לא יכול, יש לא רוצה'. בתור ילד אתה נוטה להתייאש לעיתים כשלא מצליח לך משהו, אבל למזלי היה לי אותה".
איך הרגל תפקדה?
"הייתה לי עדיין בעיה כי היא לא הייתה בתפקוד מלא. בכיתות א' ו-ב' היו ילדים שלעגו לי וכינו אותי 'רגל של מטאטא' ו'נכה'. כשחזרתי הביתה עצוב וכאוב, אמא תמיד אמרה לי: 'נכה זה רק בראש'. זה היה מאוד לא נעים ואפילו טראומתי לכל החיים, למרות שעברו 40 שנה מאז. ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים לפעמים".
זה כלל גם אלימות?
"לא, הייתי אז הכי גבוה וחזק בכיתה, ולכן אף ילד לא העז להרים עליי יד. אבל כן היו דברים לא נעימים מילולית".
עם השנים הרגל הלכה והשתפרה, ובכיתה ג' החל פרוט לשחק כדוריד, ובכיתות הגבוהות יותר עבר לכדורסל. "הייתי מאוד כישרוני והגעתי לרמות הכי גבוהות", הוא נזכר. "בכיתה ח' כבר דפקתי דאנקים לסל תקני. כמובן שהמעמד החברתי שלי השתנה בהתאם, ופתאום כולם רצו להיות חברים שלי. מהילד הנכה והדחוי הפכתי לנער מאוד מקובל".
קריירת הכדורסל שלו לא הספיקה להתפתח כיוון שנפצע ועבר ניתוחים בשתי ברכיו. את שירותו בצה"ל הוא העביר במשטרה הצבאית. "אחרי שהשתחררתי למדתי בוינגייט תואר ראשון בחינוך גופני, למרות שבבגרותי לא עסקתי בזה אפילו יום אחד בחיי", הוא מספר. "עם השנים זנחתי את הספורט לחלוטין ועבדתי כאיש מכירות בתחום הרכב והביטוח".
קראו עוד>>
עם זאת, כשהפסיק לשחק כדורסל, הוא עלה מאוד במשקל גופו ובשיאו הגיע ל־184 ק"ג. "הייתי אוכל המון", הוא משחזר. "עולה ויורד עשרות ק"ג כדבר שבשגרה. האכילה הייתה יותר רגשית, לאו דווקא בגלל דיכאון כלשהו, זה היה תהליך שנמשך שנים. ב־2010 עשיתי ניתוח לקיצור קיבה וירדתי 87 ק"ג. לא היו לי כל מיני תסביכים בגלל עודף המשקל שלי".
"עבודה קשה"
השינוי המשמעותי מבחינתו אירע בתחילת העשור החמישי של חייו או כפי שהוא מכנה זאת: "חלק ממשבר גיל ה־40", שבו גילה את עולם המשחק. "הייתה לי אקסית שחקנית, שאמרה לי: 'אולי תנסה גם כן'", הוא נזכר. "אמרתי לה שזה לא מעניין אותי אבל היא התעקשה ואמרה: 'תראה, בטלוויזיה מחפשים כל הזמן אנשים כמוך. אתה בגובה 1.97, מלא בקעקועים, מעניין, מה אכפת לך לנסות?'.
"דווקא אחרי שנפרדנו הלכתי לאודישן ב'צומת מילר' והתקבלתי. מפה לשם השתתפתי בסדרות כמו 'פאודה', 'כבודו', 'נעלמים', 'מלכות', 'חברות', 'ג'ינג'י', 'תיק נעדר' ועוד. בנוסף, השתתפתי בכל מיני פרסומות ואפילו יזמתי קליפים לרשת כמו 'רק רוצה לשחק', שזו בעצם פארודיה ללחן של השיר 'תתנו לו צ'אנס' של שלישיית מה קשור.
למרות הכל, ממש לא מעניין אותי להיות היהודה לוי הבא. אני הרבה יותר נהנה לכתוב. בגדול אני הכי ספונטני בעולם ועושה מה שבא לי, ככה הייתי כל חיי".
ובכל זאת, איך זה לשתף פעולה עם שחקנים כמו אדיר מילר וליאור רז?
"זה לא מרגש אותי יותר מדי. הם אנשים מאוד נחמדים ולהיות על הסט זה מגניב, אבל זו עבודה קשה. אתה והצופים רואים את המוצר המוגמר, אבל לא את עשרות אם לא מאות הטייקים שצריך כדי ליצור את זה. היה לי קטע מצחיק עם קובי מימון שהיה איתי בסדרה חברות. הייתה לנו סצנה שבה הלכנו מכות, וזה היה מאוד משעשע. אני יכול להגיד לך מהניסיון שלי שכל הכוכבים שעבדתי מולם היו מאוד נחמדים ומקצועיים. לא ראיתי שום התנשאות או דברים מהסוג הזה.
"התשוקה הגדולה שלי היא כתיבה, ולכן השתתפתי בקורסים ובסדנאות בתחום. ממש התאהבתי בזה. חומר מקורי טוב שכתבתי מרגש אותי הרבה יותר מלהשתתף בסדרה כלשהי".
יצא משהו מהחומרים שכתבת?
"היו כל מיני דברים שעלו בעיקר לרשת. לאחרונה כתבתי עם שותף בשם אלעד גרוס שתי סדרות טלוויזיה, ועכשיו אנחנו מציעים אותן לחברות הפקה".
במה הן עוסקות?
"אחת היא מתח־פעולה על העולם התחתון, והשניה היא קומדית מצבים חדה ושנונה שמתרחשת בבניין מגורים בסגנון קרובים־קרובים כזה".
אפשר להתפרנס רק מזה?
"אם היה אפשר לא הייתי עובד במקביל כסדרן בתחנת מוניות בתל אביב".
לזכר "שאק"
אחד הפרויקטים המשמעותיים של חייו קשור לכלבו האהוב 'שאק' ("על שם כדורסלן העבר שאקיל אוניל"). "אימצתי אותו בשנת 2005 כשהוא היה בגיל חצי שנה", הוא מספר. "שאק עבר איתי הכל, כולל מגורים בגרמניה וארצות הברית, חתונה וגירושין, הולדת הבן שלי והמוות של אבא שלי.
"הוא היה החבר הכי טוב שלי. חוץ מהבן שלי הוא הדבר הכי חשוב שקרה לי בחיי. ב־3 בינואר השנה נאלצתי להרדים אותו. פשוט התרסקתי לרסיסים. במשך חודש שלם כל היום בכיתי.
"התחלתי לכתוב בחרוזים את מה שהרגשתי כלפיו, ופתאום נוצר לי ספר ילדים. שלחתי את זה לחברה שהיא גם סופרת וגם עורכת, שאמרה לי שזה מדהים. השלב הבא היה לצאת בפרויקט הדסטארט כדי להוציא אותו לאור".
במה עוסק הספר?
"בסיפור חייו של שאק בצורה מונגשת לילדים מנקודת מבט שלי כילד. אני מתאר איך שאק הפך להיות החבר הכי טוב של הילד ואת כל החוויות שהם חלקו יחדיו. המסר שלי הוא חשיבות אימוץ כלבים וכמה זה תורם למשפחה בכלל ולילדים בפרט.
"הכי חשוב מבחינתי זה להנציח את זכרו של שאק. יש עשרות ומאות אלפי כלבים שחיים ללא תנאים, ויותר מודעות תגרום ליותר אימוץ. פניתי לשלושה ראשי עיריות באזור כדי שהספר יהיה בגני ילדים תחת אחריותם ואני עדיין ממתין לתשובה. אני לא חושב שהספר יצליח לפתור את בעיית אימוץ הכלבים בארץ, אבל אולי זה יכול עזור. זו גם לא הוצאה גדולה מדי לרשויות".
מה החלום המקצועי שלך?
"להמשיך לכתוב, בעיקר תסריטים. אני מאמין שאצליח לפרוץ. הכל לפעמים זה שאלה של טיימינג. אני עובד במקביל על הרצאה על החיים שלי שתקרא: 'קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים'. המסר שלי הוא שלמרות הקשיים, אסור לוותר לעולם".
