"חצי שנה אחרי הקטיעה פתאום קלטתי שאין לי רגל. היה לי רגע של משבר, חשבתי מה עשיתי לעצמי, אולי יכולתי להימנע מלקטוע, אבל מהר מאוד הבנתי שזה היה לטובה, שככה קיבלתי את החיים שלי במתנה".
כך אומרת השבוע באופן מעורר השראה עינת מלכה (44) מראש העין, שנפצעה במסגרת אימון כושר שגרתי בצבא וכעבור 15 שנה בדיוק נאלצה לקטוע את רגלה הימנית כדי להמשיך ולתפקד.
כעת, לרגל חודש המודעות לקטועי הגפה, היא מספרת על רגע הפציעה, ההתמודדות, רגעי המשבר, ההחלטה לקטוע את רגלה ועל השתתפותה בפרויקט "הצעד הבא" שפועל למען קטועי הגפיים בישראל.
"נפיחות וכאבים"
ה־19 במרץ 1997 הוא יום שהיא לא תשכח לעולם. מלכה בת ה־19 אז, ספורטאית בנשמתה ואלופת ישראל בקראטה, שירתה בצבא כמדריכת כושר קרבי של סיירות ויחידות נבחרות. בבוקר אותו יום היא יצאה לאימון שגרתי שאחריו חייה ישתנו.
"במהלך האימון שמעתי והרגשתי שמשהו נשבר בתוך הרגל", היא משחזרת. "לא יכולתי להזיז אותה או לעמוד עליה. לא חשבתי שזה משהו חמור כי כבר נפצעתי מספר פעמים באימוני קראטה, אז חשבתי שזה יהיה אותו הדבר".
מה הייתה האבחנה?
"פינו אותי לחובש בבסיס, ורופא שראה אותי למחרת אמר שזה אולי נקע. שבוע לאחר מכן נשלחתי למסדר חולים, והרופאה שלחה אותי לבית חולים עם חשד לשבר. אמרו שאין כלום בצילום, למרות הנפיחות הגדולה והכאבים. ככה הסתובבתי כמעט חצי שנה, מרופא לרופא, כולל צילומים, מיפוי עצמות וסי.טי.
"לאורך כל אותה תקופה טענו שאני עושה הצגות, וזאת למרות שהסתובבתי עם קרסול נפוח מאוד ללא יכולת לדרוך עליו. למרות כל ההסברים שלי, הם התעקשו שאין לי כלום".
איך התמודדת עם המצב?
"היה שלב שחשבתי שאני משתגעת כי לא מאמינים לי. גם הסביבה שלי התחילה לחשוב שאולי זה לא באמת כזה חמור ושאני צריכה לנסות בכל זאת לדרוך ולהזיז את הרגל. היה גם שלב שבטיפולים הכריחו אותי לדרוך עליה, ובדיעבד זה רק החמיר את המצב.
קראו עוד>>
"חמישה חודשים עברו עד שהגיע הרופא שהסתכל על הרגל והבין באותו רגע שהמצב חמור ושאני צריכה להגיע בדחיפות לבית חולים. לאחר צילום רנטגן נוסף גילו שבר בעצם הטלוס שנמצאת באמצע הקרסול. בגלל מיקומה קשה מאוד לשבור אותה, אבל לצערי זה מה שקרה לי. כיוון שלא יכולתי לתפקד עם הרגל או לדרוך עליה, לא זרם דם לאזור ולכן העצם התפוררה. בדיעבד, אם היו מטפלים ומגבסים את הרגל, היה ניתן לאחות ולהציל אותה".
עד כמה היה קשה מצבך הפיזי?
"לא יכולתי לישון עם הרגל במיטה, לא ללבוש מכנסיים, לא לנעול נעל או לגרוב גרב. הייתי מתקלחת עם הרגל מחוץ למקלחת. אלו כאבי תופת 24/7. הייתי מתחילה את היום שלי עם 500 מ"ג מורפיום".
"לא באמת חיה"
לאחר שנים בהם רופאים ניסו ללא הצלחה להקל על כאביה ולמצוא פתרונות שיאפשרו לה להמשיך בשגרת חייה, החליטה עינת לשים לזה סוף. "רופא שבדק אותי ראה שהמצב של הרגל הולך ומחמיר", היא מספרת. "הוא שאל אותי מה המטרה שלי. עניתי לו: 'לא הלכתי 10.5 שנים, אני רוצה ללכת כמו כל אחד בגיל שלי'. הוא ענה: 'אם את רוצה ללכת, זה יקרה רק אם נקטע את הרגל'".
איך הגבת?
"ביקשתי שיתן לי לילה לחשוב על זה. התקשרתי לחברה שלי שהיא קטועה וביקשתי ממנה שתאמר לי את כל היתרונות והחסרונות של התהליך. למחרת בבוקר אמרתי שאני רוצה ללכת על זה. הרגשתי שאקבל את החיים שלי חזרה במתנה".
איך הגיבה הסביבה הקרובה שסיפרת להם?
"המשפחה והחברים היו בהתחלה בשוק, לא האמינו ולא רצו לשמוע על זה. אחרי שדיברנו הם הבינו שאני אומנם בחיים, אבל לא באמת חיה".
בחודש מרץ 2012 עברה עינת את הליך הקטיעה וכעבור מספר ימים, ב־19 במרץ, בדיוק 15 שנה אחרי שנפצעה, קיבלה את הפרוטזה ("בפעם הראשונה שהרכבתי את פרוטזת הריצה פרצתי בבכי, זה היה יום מאוד אמוציונלי עבורי"). לאחר מכן היא עברה שיקום בן חודש וחצי בסיומו השתחררה לביתה.
היו רגעי משבר לאחר מכן?
"היו אבל מהר מאוד הבנתי שזה היה לטובה ושככה קיבלתי את החיים שלי במתנה. חזרתי ללכת, חזרתי לחיות ולתפקד. התרגלתי ללכת עם פרוטזה מהר מאוד והבנתי כמה סבלתי וכמה היה לי קשה. חזרתי לחיים, חזרתי לספורט. התחלתי לעשות טריאתלון וקפיצה לרוחק באופן מקצועי, והייתי צריכה אפילו להשתתף במשחקים הפראלימפיים בטוקיו, אבל בגלל פציעה אחרת לא התחריתי בה".
"חיים מלאים"
עינת, גרושה עם שלושה ילדים, הצטרפה בהמשך לפרויקט הצעד הבא, שמשמש כבית עבור הקטועים והקטועות בישראל ומטרתו לשפר את איכות חייהם, ללוות אותם ולסייע להם בקבלת זכויותיהם.
"הצעד הבא מחדיר את הרוח שעל אף המוגבלות, אין גבול ליכולת של קטועי הגפיים, ולכן הקמנו קבוצות ספורט במספר נקודות בארץ במגוון פעילויות, למשל, רכיבה על אופניים, קבוצת גלישה וטיפוס", אומרת עינת, שמשמשת היום כמנהלת הקהילה, קבוצות הספורט והאירועים, ואף סטייליסטית אישית.
"אנחנו מסבירים ומלמדים שהיעדר גפה או קטיעתה באמצע החיים יכולה להיות חוויה טראומתית, אבל כיום בטכנולוגיות המתקדמות הקיימות מייצרים לעיתים יכולות פיזיות גבוהות יותר מגפיים אנושיות. בשילוב הרוח והתפיסה שלנו בקהילה של הצעד הבא אנחנו עושים הכל כדי שכל קטוע יזכה לחיות חיים מלאים ושלמים".
אילו תגובות את מקבלת?
"התגובות שאני מקבלת מקטועים חדשים או מאנשים שלפני קטיעה הן מגוונות. נשים, למשל, מגיבות שונה מגברים. כאישה לאישה זה מעודד ברמות אחרות, והן מודות לי, חלקן גם בוכות כשהן רואות אותי ומבינות שרמת התפקוד יכולה עדיין להישאר גבוהה, שזה לא סוף העולם ושאפשר לחיות עם זה וגם טוב. אמנם בצורה קצת שונה ממה שהיו רגילים, אבל עדיין אפשר לעשות הכל".
ומה עושות לך התגובות האלו?
"לסייע לאחרים זאת תחושה עילאית, ממלאת ומספקת מאוד. לדעת שהצלחתי לשנות למישהו את המחשבה על המצב ולעודד אותו בשבילי זה עולם ומלואו".
אפרופו הצעד הבא, מה הצעד הבא שלך?
"הצעד הבא שלי הוא קודם כל להמשיך להילחם על השיקום שלי ולחזור לכל פעילויות הספורט בהן עסקתי. אני לא מוותרת לעצמי על כלום.
"חזרתי לעשות טריאתלון וקפיצה לרוחק, כעת אני אחרי פציעה נוספת ואסור לי ללכת, אז בזמן הזה אני בהתמודדות חדשה. בגלל שכרגע אני לא יכולה לשים פרוטזה, התחלתי לטפס על קיר טיפוס עם רגל אחת. מבחינתי גם השמיים הם לא הגבול".
לעדכונים: חדשות ראש העין
