"בעקבות הפוסט טראומה שנשארה אצלי, עד היום כשאני רואה אנשים מחפפים או מעגלים פינות, אני משוכנע שזה יביא לתוצאה רעה כמו מסוק נוסף שיפול", כך אומר השבוע המפיק המוזיקלי והפסנתרן, יהודה הגר מראש העין, שאיבד את אחיו הגדול, אמנון ז"ל, בתאונה האווירית בבקעת הירדן בשנת 1977, בה קיפחו את חייהם 54 חיילי צה"ל באירוע שנודע לימים כ"אסון הנ"ד".
קראו גם:
לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יהיה להגר תפקיד מרכזי בפרויקט בשם "בגבורתם", שהוא סרט דוקומנטרי המתעד שיחות שקיים עם משפחות שכולות וכן תיעוד של החיבור ביניהן לבני נוער מפתח־תקוה דרך כתיבת שירים על יקיריהם.
"הלב שלי נפל"
התאונה הטרגית אירעה ב־10 במאי 1977. כחלק מתרגיל עוצבתי משולב של חטיבת הצנחנים, המריא מסוק יסעור מאזור הסמוך לישוב ייט"ב שבבקעה, ותוך דקות ספורות החל לאבד גובה עד שפגע במדרון והתרסק. כל 54 החיילים, בכללם לוחמי צנחנים ואנשי צוות אוויר, נהרגו במקום.
למרות שחלפו 44 שנים מאז האסון, יהודה, אז נער בן 15, זוכר כל פרט. "ביום התאונה הייתי בסמינר בישיבה חרדית בקרית ארבע", הוא משחזר. "הייתה לנו הפסקה והלכתי עם אחד החבר'ה לחדר כדי לשמוע מוזיקה בטייפ שהיה לו. בדיוק כשהוא הדליק אותו, שודרה מהדורת החדשות של השעה 16:00 והודיעו לראשונה על נפילת מסוק בבקעת הירדן.
"מאוחר יותר התברר לי שכבר בבוקר דוד שלי הגיע לחנות השעונים שהייתה לאבי ברחוב חיים עוזר בפתח־תקוה ובישר לו על כך. יחד הם הודיעו לאמא שלי, ואני עדיין לא ידעתי כלום. ידעתי שאחי מטיס מסוק קטן ומשהו בי אמר שאני צריך להתקשר הביתה ולבדוק מה קורה".
מה הוביל למחשבה הזו?
"אחי עשה מספר קורסים, חלקם גם בארצות הברית, ותמיד היינו בתוך זה. כל מסוק שהיה טס בשמיים הייתי אומר 'אולי זה הוא'. מספר דקות אחרי סוף מהדורת החדשות ניגשתי לטלפון הציבורי והתקשרתי הביתה. לטלפון ענה דוד שלי, דוד הגר, שאמר בטון כבד 'הלו'. הלב שלי נפל כבר ברגע הזה, אבל ניסיתי להמשיך את השיחה רגיל. שאלתי לשלומו וביקשתי לדבר עם אמא, והוא בתגובה אמר: 'אתה צריך לחזור הביתה'. הוא העביר את השיחה לאמא שלי שאמרה לי בקול חלוש, 'תבוא הביתה'".
מה עשית?
"אחרי שהודעתי לרב הישיבה, נסעתי הביתה בארבעה אוטובוסים בנסיעה שארכה כמה שעות. הייתה בי תקווה שאולי הוא רק נפצע, אבל במהדורות החדשות ששמעתי בנסיעה אמרו שלא היו ניצולים. החששות הכבדים התגברו ככל שהתקרבתי הביתה. כשפתחתי את הדלת, קיבלתי מהלומה נוספת - אבא ישב במרפסת, בהה במשהו לא ברור והיה מנותק. אמא ישבה באיזו פינה, ואז אחי לקח אותי לחדר והבנתי מה קרה".
איך מגיב לכך נער בן 15?
"באותו רגע הלכתי לאמא שלי שבכתה וחיבקתי אותה. הלכתי גם לאבא שלי, למרות שהוא לא דיבר הרבה באותו הרגע. משם זה המשיך ללוויה ולשבעה. באותה תקופה חזרתי לחיים די מהר, אבל בראייה לאחור, מותו השפיע עליי וגרם לי לסוג של טראומה. מלבד העובדה שמצאתי במוזיקה מעין נחמה, ייתכן שהפכתי להיות יותר פסימיסט. מה שהתפתח אצלי עם השנים זה כעס לפעמים על אנשים שמעגלים פינות ולא עושים דברים כמו שצריך".
מדוע בעצם?
"במרוצת השנים, כשהתחלתי להעמיק ולקרוא על האירוע, התחלתי להבין שהיו כשלים גדולים אבל אנשים לא נתנו על כך את הדין. ביצעו חקירה של שבוע-שבועיים, אבל לא משהו מעמיק שיכל לשפוך אור על נסיבות התאונה. האשימו את הטייס בטעות אנוש ובכך סגרו את הפרשה. זה פשוט מגוחך. המסוק לא נפל כי הטייס לא ראה את ההר, אלא כי המסוק לא הצליח להחזיק ונפל".
דרך המוזיקה
מותו של אמנון גרם לשברון לב של ההורים, שנפטרו כשבע שנים מאוחר יותר בהפרש של עשרה חודשים זה מזו. "אבא שלי לא היה אדם שמחצין רגשות, והוא התעטף והשתתק", נזכר יהודה. "גם העסק שלו נפגע בעקבות זה. הבעיות הבריאותיות שלו החלו לאחר האסון וראיתי שהוא איבד את כוחותיו. אמא שלי החצינה יותר את הרגשות ונסעה הרבה לבית העלמין. מאז שאמנון נהרג היא עבדה בהנצחת זיכרונו: קמה בבוקר, ניקתה את הפינה שלו, נסעה לבית העלמין, חזרה ותמיד הייתה סביב זה. היא גם לא יצאה לבילויים ולא רצתה לראות טלוויזיה. הייתה הרגשה שאם לא אנחנו, היא לא רוצה לחיות יותר. המחשבה הזאת הובילה בסוף למחלה ממנה נפטרה".
בצל הטרגדיה שפקדה את המשפחה החל יהודה להעצים את הקריירה המוזיקאלית שלו, החל משירות בלהקה צבאית ("אמא אמרה לי 'תעשה מה שאתה רוצה', אבל הבנתי שהיא לא רוצה שאהיה קרבי"), דרך ניצוח בהצגה שלמה המלך ושלמי הסנדלר בשנות ה־80 ועד לשיתופי פעולה עם רמי קליינשטיין, עוזי חיטמן ז"ל ("הזמין אותי לחגים אצלם והיה מבקר אותי הרבה"), הופעה עם ירדנה ארזי באירווזיון 1988 (יחד עם אחיו אילן בזמן שהופיעו כ"האחים הגר") וסבב הופעות עם גלי עטרי בתחילת שנות האלפיים.
בשנים האחרונות הוא מנהל את להקת הזהב, הלהקה הייצוגית של גמלאי תל אביב־יפו, ואחראי בצוותא עם יורם רותם מגלי צה"ל על פרויקט "שירים הם חברים" – הופעות שנערכות בראש העין בהן זמרים מקומיים שרים שירים של יוצרים ישראלים כמחווה לעשייתם.
הסרט בגבורתם, שהחל ביוזמת מנכ"ל היכל התרבות בפתח־תקוה, אריה ימיני, בעידוד של ראש העירייה, רמי גרינברג, בסיוע של מפעל הפיס ובניהול המוזיקלי של הגר, מעורר בו התרגשות. הוא בנוי משיחות שניהל עם משפחות שכולות ושיחות עם בני נוער, שכתבו שירים שהולחנו ברובם על ידם. "ככל שהעמקתי בפרויקט אמרתי 'איזה 'מזל' שאני אח שכול", הוא אומר. "היה חשוב לי להזכיר את זה בתחילת השיחות שלי עם המשפחות והרגשתי שמדברים איתי אחרת. הם בעצם לא דיברו עם איזה מפיק מוזיקלי, אלא מישהו שבא מתוך המשפחה הזו.
"לא רציתי שהפרויקט יהיה צהוב, ולכן אמרתי לבן שלי, אור, שביים את הסרט, 'אל תתפוס דמעות ואל תחכה לרגע שמישהו יבכה'. גם את השיחה לא ניסיתי לקחת למקומות של האירוע עצמו, אלא יותר על האדם מאחורי החלל. דיברנו על הצדדים היפים שהיו לו, איך הוא היה בצעירותו ועוד".
"דור חדש נפלא"
אחד השירים המבוצעים בסרט הוא שיר בשם "אראלים ניצחו המצוקים", שנכתב על ידי לא אחר מאשר הרצל הגר ז"ל, אביו של יהודה, לאחר מותו של אמנון. "ידענו לאורך השנים על קיומו של השיר, שאותו כתב אבי במחברת יחד עם שירים נוספים", הוא מספר. "למזלנו אמי תלשה את השיר מהמחברת לפני שהיא נעלמה והניחה אותו בפינת הזיכרון של אחי שהייתה בבית.
"לפני כשנה הקראנו אותו במהלך טקס לזכרו של אמנון, ולקראת הפרויקט החלטתי עם אילן אחי שצריך לעשות איתו משהו. סיפרתי לאריה ימיני על השיר והוא הפנה אותי לסמדר הורוביץ, המנהלת המוזיקלית של מקהלת 'נווה עוז', והחלטנו שהם יבצעו אותו. הם פשוט למדו את הסיפור של אחי, התעניינו והתנהגו בנימוס, בכבוד והערכה כל כך גדולה שאמרתי 'ימות המשיח'".
עד כמה באמת בני הנוער הראו מעורבות באירועים השונים ובסיפורי הנופלים?
"הם גילו עניין רב והופתעתי מאוד. חשבתי שאצטרך לחפש גם חבר'ה מוכשרים וגם כאלו שיהיו מספיק פתוחים ולא תהיה להם בעיה. בפועל הם קראו את החומרים, ישבו בפאנל וידעו את הפרטים על הנושא והמשפחה. אני מרגיש שיש דור חדש נפלא, שכן פתוח וצמא לזה מאוד.
"לדעתי יש פה דור אולי יותר טוב ממה שהיה פעם. מדברים תמיד על הרדידות ועל מה שעבר על הנוער בקורונה, אבל מתוך בני הנוער בפרויקט, שרובם אמנם בנות, מצאתי כמה וכמה שכשתשמע את השירים תבחין במורכבות של מוזיקה שאי־אפשר לתאר וכישרון כתיבה עם חריזה ועומק של מילים שאתה לא יכול לדמיין. אני כן תולה תקוות בדור הזה".
כיצד הגיבו המשפחות ברגע ששמעו את השירים?
"הייתה התרגשות גדולה וחלק הזילו דמעה. אריה ביבי, חבר כנסת ונציב בתי הסוהר בעברו ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים, התרגש מאוד, וגם צביה דדון, יו"ר ועד יד לבנים בפתח־תקוה, התרגשה וקמה לזמרת שגם הלחינה את השיר שכתבה. היא אמרה לה: 'המילים עכשיו נשמעות אחרת ממה שכתבתי. לקחת כל מיני משפטים והעצמת אותם'. מהבחינה הזו, בגלל השיר הזה הרווחתי את לחמי בפרויקט. חיברתי בין אמא מבוגרת לנערה צעירה וזה פשוט הדהים אותי".
אם מדברים על חיבורים, מה דעתך על חיבור יום הזיכרון ליום העצמאות?
"קודם כל אני חושב שצמד המילים 'משפחה שכולה' היא טעות. התווית 'שכול' נותנת תחושה של אדם עצוב, מדוכא ופגוע, אבל זה ממש לא כך. יום הזיכרון צריך להיות יום גאווה והעלאת קרנם של אנשים שמסרו את נפשם למדינת ישראל. אני רוצה למשוך לכיוון הזה ולהפסיק לדבר על השכול. נכון, יש כאב ואנחנו כואבים עם המשפחות השכולות, אבל לצד זה אנחנו יוצרים שירים ושרים ומפארים את זכרו של הנופל, ולכן שני הימים האלו קשורים אחד בשני.
"צריך לדבר על האנשים עצמם ופחות על המוות שלהם. האירוע קרה, זהו, נגמר. אנשים אומרים 'הנה יש יום זיכרון, בוא ניתן למשפחות האלו במה', אבל אני רוצה שזה יהיה כל השנה כחלק מתכנית לימודים, ולספר שאנשים מסרו נפשם כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות כאן. את המשפט הזה לא אומרים לילדים בבית הספר".
מה נאחל ליום העצמאות?
"אחדות בעם, חברות, תשומת לב לזולת, עזרה לחבר וקצת להירגע. וכמובן הברכה המסורתית שנשגשג, נגדל, שמדינת ישראל תהיה טובה וחזקה ושנדע לשמור על האנשים שגרים בה".
