לוחמנית כמו סבתא מהפלמ"ח
סמל קורל דהרוס, 20, מקיבוץ מעלה החמישה, לוחמת בגדוד אריות הירדן, משחזרת את התמונה של סבתה יוכבד שצולמה במלחמת העצמאות, בשנת 1948, ליד הקרב באבו גוש, בעת ששירתה כחובשת בפלמ"ח.
קורל נולדה וגדלה באיטליה. במרץ 2017 עלתה לארץ עם אחותה התאומה כדי להתגייס, והן גרות יחדיו בקיבוץ. סבתא שלהן, היום בת 90, מתגוררת ברמת גן. לאחר שסיימה סבתן את מאבקה לבניין הארץ ושירתה בפלמ"ח החלה לעבוד כאחות בבית החולים וולפסון בחולון.
"שמעתי דברים טובים על הגדוד, והשירות בבקעה נראה לי מעניין", אומרת דהרוס.
"באפריל 2017 התגייסתי לקורס עברית בבסיס מחוו"ה אלון. כשהגעתי לצו הראשון קיוויתי לקבל תפקיד של לוחמת. ידעתי שאם אוכל לתרום בקרבי אעשה את זה".
קורל רוצה לעסוק ברפואה בעתיד. "מסבתא קיבלתי את הכישורים המתאימים", היא אומרת.
"אנחנו דומות. אני לוחמנית כמוה ואת האהבה למדינה קיבלתי ממנה. לפעמים סבתא שואלת אם לא הייתי מעדיפה לעשות משהו יותר קל או להיות יותר בבית, אבל היא ממש גאה בי".
עם הכומתה של אבא
רב"ט בן משה, 19, מכפר יונה, משרת כסטי"לן, בקר שליטה ובקרה בשייטת 3, באח"י חרב של זרוע הים. גם אביו התגייס בזמנו לזרוע הים ושירת בשייטת 3, אותה שייטת שבה בנו משרת היום.
האב שירת בחיל במשך 40 שנה והיה למפקד פלגת הקשר של זרוע הים לאחר שירות משמעותי בכמה תפקידים בחיל.
במסגרת תפקידו משה אחראי לבניית התמונה הימית של כלי השיט במרחב. אביו שירת בתפקיד אלחוטן ימי במחלקת גנ"ק (גילוי, ניווט וקשר), אותה מחלקה שאליה בן משתייך היום.
אביו השתתף במבצע שלמה, בהבאת הספינה אח"י אילת ארצה, לחם במלחמת לבנון הראשונה, פיקד במלחמת לבנון השנייה והיה לאלחוטן ראשי בחיל. בעבר אף קיבל פרס מפעל חיים של חיל הים שמוענק אחת לשנה על עשייה יוצאת דופן. בתפקידו האחרון היה מפקד פלגת הקשר של זרוע הים והשתחרר בדרגת רנ"ג.
"מגיל צעיר ידעתי שאגיע לחיל הים כמו הוריי וכמו אחי ואחותי ששירתו כאן לפניי", אומר משה.
"רציתי לשרת בתפקיד קרבי וכך הגעתי לספינות הטילים. הלכתי בעקבות אבא וכל בני המשפחה ששירתו בחיל. אבא שלי היה בחיל הים 40 שנה. ההורים שלי הכירו בחיל הים, אחי ואחותי היו בחיל הים. עכשיו אני ממשיך את המסורת, משרת באותה מחלקה ובאותה שייטת והולך עם הכומתה של אבא שלי. ההבדל העיקרי הוא בשינויים הטכנולוגיים שמשפיעים מאוד על היכולת של הסטי"ל".
סבא, אבא, בני הדודים ואני
סמל ידעיה אפשטיין, 21, מכוכב יאיר, לוחם בחטיבה 7, התגייס לשריון בעקבות רבים מבני משפחתו. "רבים מבני המשפחה שלי שירתו בחטיבה 7", הוא מספר.
"סבא שלי ודוד של אבא שלי שירתו בגדוד 75 עוד כשהיה גדוד חי"ר משוריין (חרמ"ש). גם בן הדוד של אבי ואבי ארז שירתו בחטיבה וכך גם שניים מבני הדודים שלי. כשהתגייסתי ביקשתי להגיע לחטיבה וסיפרתי על המורשת והמסורת המשפחתית".
סבא של ידעיה, שלמה אפשטיין, שירת בגדוד חי"ר משוריין שהיה תחת החטיבה, הגיע לתפקיד מ"פ, לחם במלחמות ישראל ובמלחמת העצמאות היה בשיירה לשחרור קיבוץ יחיעם. השיירה נקלעה למארב, ונהרגו בו 46 מאנשיה ובהם אחיו של שלמה, ששכנע אותו להתחלף במיקום ותפס את מקומו בשיירה הראשונה.
"סבא שלי קיבל פקודת מילואים גם במלחמת לבנון הראשונה", אומר אפשטיין. "הוא אסף את הפלוגה ותכנן להיכנס, אך שם עצרו אותו והסבירו לו שהוא כבר מבוגר. לפני כמה שנים הוא נפטר בגיל 81".
הרגשת ההמשכיות מלווה את אפשטיין לאורך השירות. "כשמספרים לנו את סיפורי מורשת הקרב של חטיבת התש"ח אני נזכר בסיפורים של אבא שלי, שלחם במלחמת לבנון", הוא אומר.
"מאז שהתגייסתי אנחנו מדברים הרבה על שריון, טנקים וחטיבה 7. אבא התרגש מאוד כשהגעתי לחיל שלו. גם הוא התחיל את השירות כתותחן ובהמשך הפך למפקד טנק. שנינו אוהבים את העוצמה שיש בטנק מסתער. מיוחד לדעת איך כל זה נראה מבפנים".
הכלים מתפתחים, הלוחמים משתנים, אבל רוח החטיבה נשארת. "למרות שאני ואבא שירתנו באותו הגדוד, החוויות שלנו שונות", אומר אפשטיין.
"הסיפורים דומים, אבל הטכנולוגיה התקדמה. כשאני מספר לאבא שהחלפנו גלגל בטנק הוא מיד נזכר בחוויות שלו. זה כיף שאבא באמת מבין על מה אני מדבר".
להזיע בשביל גולני ובשביל סבא
סמל עדי פסח, 20, מבת ים, הוא לוחם בגדוד 12 בגולני. סבו אריה שירת כלוחם בחטיבה החומה. הסב התגייס בשנת 1956 והמשיך לשרת במילואים עד שנות ה־90.
הוא השתתף במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה. "סבא תמיד אומר שבכל פעם שהמדינה קראה לו הוא בא. הוא היה מוערך מאוד. הצניעות והכבוד שהוא נותן לכולם הולכים איתי לכל מקום", אומר פסח. "הלב שלי תמיד רצה גולני. היה לי חלום להגיע לחטיבה בעקבותיו. הוא אדם משמעותי מאוד בחיים שלי".
הדרך לגולני לא היתה פשוטה. "בבדיקות הרפואיות בצו הראשון עלה חשש שיש לי רשרוש בלב שיפסול אותי משירות קרבי, אבל החלטתי לא לוותר ופניתי לקבל חוות דעת מעוד רופאים. המשכתי בפעילות ספורטיבית והצטרפתי לקבוצת הכנה לצבא. אחרי חצי שנה קיבלתי תשובה שהכל תקין".
במרץ 2016 התגייס פסח לחטיבה החומה של גולני ושובץ בגדוד 12. את העלייה במעלה גולני הוא לא ישכח וגם לא את הזיעה והשרירים הכואבים במסע לקבלת תג היחידה בטירונות.
"אחד המפקדים בא אליי באמצע המסע, בעלייה", מספר פסח. "הוא אמר לי, 'תסתכל על הנוף ותגיד לעצמך שאתה עושה את זה בשביל סבא'. זה הדליק בי ניצוץ והתחלתי להתקדם מהר קדימה".
לאורך הדרך חווה פסח קשיים רבים, אבל לא ויתר. "הרבה ממה שעשיתי היה בשביל סבא שלי. הוא דחף אותי קדימה".
שיחות על טנקים
רס"ן אורי באט, 27, מצור יגאל, נשוי ואב לשניים, לוחם בחטיבת השריון 401, בחר במסלול הצבאי בעקבות אביו אריה ששירת בחטיבה.
באט החל את דרכו כחייל בחטיבה, יצא לקורס קצינים ושימש מ"מ טירונים, כמ"פ בהכשרות וכמ"פ בפלוגה מבצעית. היום הוא קצין האג"ם של גדוד 9 בחטיבה.
אביו, אריה, היום איש הייטק, התגייס לצבא בשנות ה־70 והיה מ"מ בגדוד 52 בחטיבה המשפחתית. הוא השתחרר מהצבא, אך בתקופת מלחמת שלום הגליל חזר לשירות. בתום המלחמה השתחרר בשנית והיום הוא משרת בשירות מילואים פעיל בתפקיד קצין אג"ם באוגדה 252.
לבאט שבעה אחים, והוא היחיד שהלך בעקבות האב. "בעבר רמת המוטיבציה לגיוס לשריון היתה נמוכה, אבל אני רציתי להתגייס דווקא לשם. מגיל צעיר התעניינתי במה שאבא עושה בצבא. היה לי ברור שאם אגיע לשריון, זה רק לחטיבה 401.
"אבא שלי שמח מאוד שהמשכתי בדרכו. לא בחרתי בכך מתוך אמירה או הכוונה שלו, למרות שברור שזה המקום המוכר. בחרתי בכך מתוך רצון אמיתי, והוא יצר המשכיות. אני ואבא שלי שונים, אבל תחומי העניין שלנו דומים מאוד. חלק גדול מהשיחות שלנו עוסקות בטנקים ובצבא, וזה נחמד".
