"קארפה דיאם" הוא מונח ידוע מהשפה הלטינית, שמשמעותו לנצל כל יום ויום. מבחינת מעיין מרום (שטרן), 29, מדובר בדרך חיים שהיא סיגלה לעצמה לפני כשנתיים בעקבות טרגדיה משפחתית בלתי נתפסת.
עד לאותו רגע, כפי שהיא מעידה על עצמה, היא חייה חיים שגרתיים כמורה בבית ספר, הייתה נשואה באושר ושמה בצד את השאיפות האישיות שלה להתפתח לתחומים אחרים. "הייתי בסוג של מירוץ עם עצמי לדברים נוספים שרציתי לעשות, אבל החיים עצרו אותי", היא משחזרת. "באיזשהו מקום די השלמתי עם זה".
אלא שבגיל 27 היא איבדה שניים מאחיה בהפרש של עשרה ימים, ועולמה הפנימי עבר טלטלה עזה. היא הבינה שחייבים להפוך כל רגע בחיים למשמעותי והחליטה לעשות הכל כדי להגשים את חלומותיה.
כיום, לצד הוראה בחצי משרה, היא שחקנית, זמרת, כותבת ויוצרת, מנחת סדנאות כתיבה לילדים וגרושה טרייה. ואל תתפלאו אם תראו אותה בקרוב בעונה הקרובה של "חתונה ממבט ראשון" או בעונה הבאה של "הכוכב הבא".
"בתוך מעגל"
מעיין נולדה למשפחה דתייה להורים גרושים יחד עם שלושה אחים ואחות נוספת. "הייתי מעין ילד הורה", מספרת מעיין, שנולדה כילדה שניה ומתגוררת כיום באלעד. "האחים שלי לא כל כך מצאו את עצמם במסגרות וראיתי שאין סביבם איש חינוך שידריך אותם, זה שמגיע לאותן נשמות שזקוקות לעזרה והכוונה".
ואכן, היא הפכה למורה ולמחנכת בבית הספר היסודי "דבורה עומר" בפתח־תקוה והייתה במקביל רכזת חברתית, והופקדה על הצד האמנותי שכלל טקסים ועוד.
"תמיד הייתי שאפתנית", היא מסבירה. "עבדתי והיה לי סיפוק, אבל רציתי להתמקד גם בדברים אחרים שמשכו אותי. הייתי בתוך המעגל הזה, ואפילו ביום חופשי שאמור להיות מוקדש למשפחה היו הסחות דעת ועיסוקים שקשורים לעבודה".
3 צפייה בגלריה
מעיין ביום חתונתה. מימין: איתמר ז"ל, אב המשפחה, מעיין, האח מאיר ורוני ז"ל | צילום: קובי שירה
(קובי שירה)
ב־16 ביוני 2019 השתנו חייה. "קיבלתי שיחת טלפון מבית החולים בילינסון, שבה התבקשתי להגיע בהקדם כיוון שאחי הקטן איתמר נפגע באורח קשה בתאונת אופנוע", משחזרת מעיין. "הייתי באותם רגעים בבית הספר, ובדרך לבילינסון עברו לי כל מיני מחשבות שאמנם הוא פצוע, אבל בטווח הארוך הוא יהיה בסדר. כשהגעתי הבנתי שהוא איננו. זה היה הלם ושוק נוראי.
קראו גם>>>
"כשישבנו שבעה בבית אמי עבר לי בראש שטרגדיות יכולות לקרות, וניסיתי לחשוב איך מפה אמשיך את דרכו, למשל, לסייע ככל יכולתי במאבק בתאונות דרכים. אמרתי לעצמי שאלוהים סימן סוג של וי על המשפחה שלי, אבל שנצטרך להמשיך הלאה. הרי זה מה שאיתמר היה רוצה, שנאהב ונהיה חזקים האחד בשביל השני".
טרגדיה כפולה
אלא שהאסון הבא היה ממש מעבר לפינה. "אחי הגדול רוני לקח מאוד קשה את המוות של איתמר, ובמהלך השבעה הוא היה מאוד כבוי, הלך הלוך ושוב ולא מצא לעצמו מנוח", היא מספרת. "ביום האחרון של השבעה התארגנו לעלות לקבר הטרי, ורוני היה אמור לפגוש אותנו בבית של אמא".
בעודו יושב במושב האחורי של המונית לקה רוני באירוע לבבי. "הוא עוד הספיק לשוחח עם הנהג וסיפר לו בדמעות שהוא עולה היום לקבר של אחיו הקטן, אבל הוא לא יודע אם הוא מסוגל לעמוד בזה", אומרת מעיין בקול חנוק. "כשהמונית נעצרה הצצתי לתוך הרכב וראיתי שהוא לא מגיב ושהעיניים שלו מגולגלות.
"צרחתי שיזעיקו מהר אמבולנס, והצוות הרפואי שהגיע הצליח להחזיר לו את הדופק אחרי 40 דקות. במקום ללכת לבית הקברות נסענו שוב לבילינסון, בדיוק שבוע אחרי שאיתמר נהרג.
" ושוב פגשנו את אותם רופאים, שכמובן זכרו אותנו. הפרופסור שם הסתכל על אמא שלי ואמר לה בדמעות שנגרם לרוני נזק בלתי הפיך, שהוא לא נושם בכוחות עצמו ושכל התאים במוח נפגעו בגלל היעדר חמצן".
את זוכרת איך הגבתם?
"בצרחות נוראיות, ממש כמו בית משוגעים. לא הבנו איך אסון כזה יכול לקרות לנו שוב. כיוון שרוני הוגדר עדיין חי בבית החולים המליצו לנו לעלות לקבר של איתמר. אני זוכרת שממש התחננו לרוני שלא יילך לאיתמר, שהוא יסתדר בינתיים למעלה עם סבא וסבתא. נסענו לבית הקברות מבלי יכולת לדבר, נשכבנו על הקבר, בכינו וצעקנו, וביקשנו מאיתמר שלא ייקח את אחיו הגדול".
מה קרה בהמשך?
"התלבטנו אם לחזור מיד לבית החולים או ללכת לבית של אמא, להתקלח ולהחליף בגדים מהשבעה. בסוף החלטנו להתרענן ומיהרנו לבית החולים. רוני היה 'מפוצץ' בכל מיני מכשירים עליו ומסביבו. חיבקנו אותו, השמענו לו את השירים שהוא אוהב ועשינו הכל כדי לקבל ממנו סימן חיים כלשהו, אבל לשווא.
"היינו במחלקה במשך שלושה ימים, וביום האחרון שמענו את המכשירים הולכים ודועכים, עד שהם נעצרו לגמרי. רוני הלך מאיתנו בגיל 31. ושוב היה הלם גדול, רעידת אדמה שאי אפשר לתאר במילים, פשוט גיהנום".
את אישה דתיה, זה ערער את האמונה שלך?
"באותם רגעים לא הייתה לי אמונה. כשרוני היה בין חיים למוות התחננתי לאלוהים שיקרה נס, אבל לצערי זה לא קרה. מאז אני בהתלבטויות. אמונה היא סוג של משענת, משהו מאוד חזק וחשוב. היום היא באה והולכת. יש לי הרבה מחשבות של איך דבר כזה קרה לנו פעמיים".
"הלכתי עם הלב"
האסון הכפול שפקד את המשפחה חידד אצל מעיין תובנות ומחשבות על החיים, והיה לה ברור כי מה שהיה לא יהיה עוד. "הדאגה הראשונה שלי הייתה כלפי אמא, שאיבדה שניים מבניה", היא מסבירה. "בגלל שהיו לה חובות עבר, הוצאות נוספות כמו שני קברים חדשים והיעדר סיוע משום גורם, יצאתי בגיוס המונים ברשת.
"הדאגה השנייה הייתה איך חוזרים לתפקד אחרי ששני יסודות במשפחה נפלו ומה יקרה ביום שאחרי. כולנו היינו באובדן חושים והתקשנו להרים את עצמנו".
איך בכל זאת ממשיכים?
"חשבתי לעצמי איך זה יראה אם אפול? איזו דוגמא אתן לתלמידים שלי אם אשבר? ישבתי שעות ברשת וחיפשתי אנשים שחוו טרגדיות, אבל הצליחו למצוא תקווה בכל זאת. פניתי אליהם, סיפרתי להם מה קרה לנו וביקשתי שיגיעו אלינו. הם אכן הגיעו ועזרו מאוד, לפעמים אפילו רק במבט בעיניים מבלי לדבר.
"התחלתי גם לחשוב לאיזו שגרה אני רוצה לחזור, מי אני בעצם ומה מקומי בחיים האלה. הבנתי שאני חייבת לעסוק בכתיבה ובמוזיקה. ביטלתי את הרישום שלי ללימודי תואר שני בייעוץ חינוכי ונרשמתי ללימודי משחק אצל ענת ברזילי.
"החיים העירו אותי בעוצמה מאוד מטלטלת והתחלתי תהליך ארוך שנמשך עד היום. לא רציתי לחזור לחיים הקודמים שלי והלכתי עם הלב. החלטתי שהעבודה לא תתפוס עוד מקום כה מרכזי בחיי, ושאתן עדיפות למשפחה. למדתי על בשרי שכל רקע יכול להיות אחרון".
"לא הבנו איך אסון כזה יכול לקרות לנו שוב... נסענו לבית הקברות מבלי יכולת לדבר, נשכבנו על הקבר, בכינו וצעקנו, וביקשנו מאיתמר שלא ייקח את אחיו הגדול"
מעיין המשיכה עם ההוראה, אבל ירדה בהמשך לחצי משרה והסירה מעצמה כובעים ניהוליים כמו ריכוז חברתי. במהלך מפגשיה עם אנשים שחוו טרגדיות אישיות היא הכירה את היוצרת והמוזיקאית, עינת שמל, שאיבדה את בעלה בנסיבות טרגיות.
"עינת הפכה לחברת נפש", היא מספרת. "מצאנו המון נקודות משיקות בינינו כמו הצורך להתרפא מהאבל. החיבור בינינו הוביל ליצירת שיר בשם 'בין העולמות', שכתבנו והלחנו ביחד. השיר עלה לרשת ומושמע גם בתחנות הרדיו השונות".
במה הוא עוסק?
"באובדן ובקונפליקט שנותר באנשים אבלים שנקרעים בין העולמות של המתים והחיים. המסר בסוף הוא לבחור בחיים וללמוד לחיות בשלום עם הכאב".
איזה תגובות קיבלתן?
"המון תגובות חיוביות ומחזקות, בעיקר מאנשים שחוו אובדן. פנו אליי המון אנשים שעברו טרגדיות כפולות כמוני עם שאלות בסגנון כיצד אני התמודדתי ומה עשיתי כדי להמשיך הלאה".
תמשיכי בשיתוף פעולה עם עינת?
"כן, יש לנו מופע משותף שאנחנו עובדות עליו ועוסק בהתגברות על אובדן במטרה להוביל את הנפש למקום טוב יותר".
במקביל, משתתפת מעיין בהצגת הילדים "ג'יגה" ובהצגה נוספת "שרים עם שייקספיר" המבוססת על מחזותיו של הכותב האנגלי הידוע. "אני רק בתחילת דרכי בתעשייה ומשוכנעת שעוד אתפתח בתחום", היא מבהירה.
למרבה הצער, הזוגיות של מעיין לא שרדה והיא התגרשה לאחרונה. "בעלי לשעבר ניסה לתמוך בי בתקופה הקשה, אבל התרחקנו ונוצרו בינינו פערים", היא מספרת. "ההסתכלות שלנו על החיים הייתה שונה, ובסוף החלטנו ביחד להיפרד עם חיבוק גדול".
מה התכניות המקצועיות בעתיד?
"כששנת הלימודים הנוכחית תסתיים אצא לשנת שבתון במטרה לדייק עוד יותר את הדרך שלי. אני מתכננת לעשות תואר שני בלימודי פסיכודרמה, ללמד ילדים כתיבה יוצרת ולהמשיך לשחק בהצגות. ארצה גם להתמודד בכוכב הבא בשנה הבאה.
"פנו אליי גם מחתונה ממבט ראשון וזה נמצא כרגע במגעים. בטווח הרחוק יותר ארצה להיות מטפלת רגשית באמצעות דרמה ומשחק שמתמקדת בעיקר בהיבט של אבל ושכול. אני גם מאמינה שאוציא אלבום בשיתוף אמנים נוספים ואבנה קן משפחתי משלי".
לעדכונים: חדשות ראש העין
