איזה מזל שפיטרנו את נוסבאום. עכשיו אוהדי הפועל פתח־תקוה ובעלי המאה יוכלו ליהנות ממשחק שוטף, מהתקפות גלים־גלים, מכדורגל מוחלט, והכי חשוב – מתוצאות טובות ומשפע נקודות. כל הפוטנציאל האדיר, האירופי, שטמון בסגל השחקנים שלנו ובכסף האין־סופי שנשפך עליו, יוכל סוף־סוף לבוא לידי ביטוי, וכך גם התוצרים המופלאים והצעירים של העבודה המצוינת במחלקת הנוער שלנו, שמצבה מעולם לא היה טוב יותר.
ואם שכחתם למה מלכתחילה הבאנו מאמן כנוסבאום, זה פחות חשוב כרגע. כי מה שהיה היה, ומה שעכשיו הוא עכשיו – אימת משחקי המבחן עשתה את שלה. בשביל כדורגל מרגל לרגל צריך לפעמים לחיות ולנהל מהיד לפה, מעכשיו לעכשיו, ומה שנכון – נכון לעכשיו ולא בהכרח לאחר כך. אין כסף, יש כסף, אין חיזוק, יש חיזוק. איזה חיזוק? כל חיזוק. העיקר שינוי. כל שינוי.
איזה מזל שפיטרנו את נוסבאום. עכשיו היכולות על הדשא לא יטשטשו עוד את נפלאות הניהול, את שיתוף הפעולה הפורה בין ההנהלה לוועד המנהל, לדירקטוריון, לוועד הביקורת ולוועד כיתה. נטו כדורגל, בלי רעשי רקע על סכסוכים בין זה לזה ובין ההוא להוא ובלי הפרעות בגלל עוד איזה התנגשות בין נציג שחקני העבר לצוות ההנהלה.
עכשיו, אחרי שפינה המאמן את הדרך, אפשר לקבל את המאמן החדש-ישן מסאי דגו בברכה ולהתמקד בדברים החשובים באמת, אולי בסדרת פגישות בבניין העירייה, בחיזוק הקשרים עם ההנהגה המקומית, עם פרנסי הקהילה, ואולי, אם יתאפשר, לטייל במנהרת הזמן כאילו כלום לא קרה פה ב־20 השנים האחרונות, כאילו לא למדנו שום דבר. וכל זה רק כי יש לנו שוב השקט לכלות את מיטב האנרגיות שלנו, ובעצם את כל מה שנבנה פה ביזע בשנה האחרונה, בוויכוח הכי עקר שהמציא הכדורגל הישראל – מאיר שמיר נגד או בעד.
