את האימונים שלפני היציאה למרתון בולנסיה, ספרד, עשה גירמה אמרה לצידה של האתלטית המובילה של ישראל, לונה צ'מטאי. בשבוע שעבר שברה צ'מטאי, אלופת אירופה בריצה ל-10000 מ' להזכירכם, את השיא הישראלי במרתון לנשים. בראשית השבוע הנוכחי שיחזר אמרה את ההישג. "לונה לא מפחדת מכלום", סיפר השיאן, "היא מסתכלת רק קדימה ולא מעניין אותה מי רץ לצידה. זה יכול להיות גם אלוף העולם. כל הדרך לספרד חשבתי – למה שלא אהיה כמוה. גם אני מסוגל. עבדתי מאוד קשה בדרך, זה לא בא בקלות וזה אפשרי. כשהגעתי לקילומטר ה-30 בריצה, הקצב התחיל לרדת ובראש עשיתי חישובים כמה אני רחוק מהשיא. אמרתי לעצמי – אם לא מעזים, לא מצליחים ואסור לפחד מכישלון, רק ללמוד ממנו. נצמדתי לאופנוע של הצלם, לא הסתכלתי על השעון ורצתי קדימה".
כשהגיע אמרה לקו הסיום, הוא הציץ בשעון וגילה שסיים את הריצה בזמן של 2:12:35 שעות והפך לרץ הישראלי הראשון שירד משעתיים ו-13 דקות. אמרה שיפר ב-25 שניות את השיא שקבע מארו טפרי באליפות אירופה האחרונה בברלין. "אני מרגיש מצוין, אבל יש עוד הרבה עבודה קשה לפני, זאת רק ההתחלה", הצטנע הרץ הישראלי והוסיף: "לפי האימונים שלפני התחרות, הייתי שווה שיא ישראלי, אבל במרתון אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה. זה לא קבוצת כדורגל, אתה תלוי רק בעצמך ובגורמים סביבך כמו מזג אוויר, הקצב של המובילים ועוד. בקילומטרים האחרונים זאת כבר בעיקר עבודה מנטאלית, שלך מול עצמך והקושי".
גירמה אמרה (31) נולד בכפר במחוז מערב גוג'ם באתיופיה, בן רביעי למשפחה בת שישה ילדים, שעלתה ארצה בשנת 2006. "תמיד שמענו על ישראל וירושלים, יש הרבה יהודים באזור ממנו באנו, אבל לא ידענו איך מגיעים לפה", סיפר, "אנחנו רחוקים מהעיר ולא הייתה ממש טכנולוגיה באזור". הוא היה התלמיד הכי מצליח בכיתה והרץ הכי מהיר בבית הספר. "הייתי שומע ברדיו על ההצלחות של היילה גבריסלסאי, הרץ הכי מצליח באתיופיה, רואה את הכבוד הגדול שהוא זוכה לו כשהוא חוזר הביתה ורציתי גם אני לטעום מההצלחה הזאת", הוא נזכר. אפרופו כבוד, פירוש שמו באמהרית הוא כבוד. "כשהגעתי ארצה, רצו לעברת לי את השם, אבל התעקשתי לשמור עליו, כי זה שם עם כבוד", הוא מספר בחיוך.
הקליטה בארץ הייתה מאוד לא פשוטה. "הייתי היחיד מבין חבריי שלא למד בבי"ס יהודי ולא ידעתי אפילו מילה בעברית", מספר אמרה, "נכנסתי לאולפן בנצרת עילית ובכל יום שיננתי 250 מילים חדשות". שנה לאחר הגעתו ארצה בלי שפה, כבר החל להשלים בגרויות ובסוף התהליך הוציא תעודת בגרות מלאה. כיום הוא סטודנט לחינוך גופני בוינגייט.
הריצה הפכה מתחביב נחמד לעיסוק מרכזי כמעט במקרה. "יום אחד ראיתי חבר לאולפן שעלה מאוקראינה יוצא החוצה במכנסיים קצרים ומתחיל לרוץ", הוא מספר, "שאלתי אותו מה הוא עושה ונעניתי שהוא מתכונן למרתון בירושלים. לא ידעתי בכלל מה זה בדיוק, אבל הלכתי למנהלת מרכז הקליטה וביקשתי שירשמו אותי. נסעתי עם עוד חבר לירושלים, היה קר וחורפי, לנו במרכז קליטה בירושלים ולא היה לנו אפילו ציוד. מצאנו מאמן שהסביר לנו בכלל לאיזון כיוון רצים ומה זה אומר לרוץ 10000 מ'. עד אז הייתי רגיל לרוץ אולי חצי שעה ברחובות נצרת עילית. המאמן נתן לנו נעליים של מתאמנים שלו ואמר לנו "כשתשמעו את הירייה, תתחילו לרוץ"". אמרה סיים את הריצה במקום השביעי ובתוצאה מצוינת.
אח"כ קיבל הודעה על קיומו של מרתון טבריה, בו פגש את מי שעתיד לשנות את חייו – זוהר זימרו. אז הוא עוד היה רץ למרחקים ארוכים, בשנים האחרונות הפך למאמנו בקבוצת הפועל אתלטי השרון. אמרה החל לעבוד עם זימרו, כשבמקביל הוא עובד למחייתו. "עבדתי במסעדה, באבטחה, בחברת הובלות ובערב הייתי הולך לאימונים", הוא נזכר, "אתה עובד כל כך קשה, אף אחד לא מוותר לך ולפעמים אתה מגיע למצב שהגוף מתחיל לרעוד ואתה נופל. באבטחה, למשל, הייתי מקבל הפסקה של רבע שעה שכללה את האוכל והשתייה. בערבים הייתי מתאמן, פעם בשבוע הייתי נוסע להדר יוסף ועוד הייתי צריך לשלב בזה גם נסיעות למשפחה בבאר-שבע. אבל אין מה לעשות, רק מי שעבד קשה הגיע רחוק", הוא מספר, "זוהר הציל אותי והבטיח לי שאני יכול להצליח".
ההישג של ארמה הופך מדהים עוד יותר כשמגלים שהוא רץ מרתונים רק כשנתיים. "ניסיתי להגיע לאולימפיאדה בריו בריצת 10000, אבל היו חסרות לי 10 שניות", סיפר, "הבנתי שאם לא הצלחתי להגיע לשם עד עכשיו, את החלום צריך להגשים בדרך אחרת. יש לי ניסיון, מהירות, צריך לעבוד רק על הסיבולת".
אחרי הזכייה, הוא מספר, קיבל מבול של טלפונים. דווקא מפתח-תקוה, העיר בה הוא מתגורר מ-2009, עדיין לא קיבל הכרה. "יש בעיר הזאת לא מעט אתלטים גדולים, אלופי ישראל ואף אחד לא מתעניין בנו", הוא מספר בכאב, "הבטיחו לנו בעבר דברים ושום דבר לא קוים. אני מקווה שראש העיר החדש יתעניין הרבה יותר, כי יש פה ספורטאים שמביאים הרבה מאוד כבוד לעיר".
אמרה מציע זווית שונה על מצבם של יוצאי אתיופיה בישראל. "יש גזענות וסבלתי ממנה לא מעט, אבל זאת מחלה שאי אפשר יהיה למחוק לעולם", הוא אומר, "גם באתיופיה הייתה גזענות ובכל מקום בעולם. זה כואב, אבל מה שאפשר לעשות עם זה הוא להילחם. כשאני מנצח ושובר שיאים, אני מראה שאני לא פחות טוב מאף אחד. אני ספורטאי ומתעסק רק בספורט. אם לא נעשה כלום ורק נבכה, לא נשנה שום דבר. כל העדות שהגיעו לארץ סבלו מגזענות ואפליה, אבל בניה עבדו קשה, למדו, השכילו ואז ראו אותם כשווים. אנחנו צריכים ללמוד מהם, להתקדם ולהראות שאנחנו בדיוק כמו כולם".
היעד הגדול הבא הוא אליפות העולם בדוחא, קטאר, שתיערך בקיץ והחלום הגדול, כאמור, הוא האולימפיאדה בטוקיו 2020. האם ההתקדמות הגדולה באתלטיקה הישראלית תביא הצלחות גם שם? "בתחרויות האלה יש הרבה הפתעות", הוא אומר, "אני לא יכול להבטיח שאזכה, אבל בטוח שאעשה הכל כדי לייצג בכבוד וגאווה את העיר והמדינה שלי".
אחרי הזכייה, הוא מספר, קיבל מבול של טלפונים. דווקא מפתח-תקוה, העיר בה הוא מתגורר מ-2009, עדיין לא קיבל הכרה. "יש בעיר הזאת לא מעט אתלטים גדולים, אלופי ישראל ואף אחד לא מתעניין בנו", הוא מספר בכאב, "הבטיחו לנו בעבר דברים ושום דבר לא קוים. אני מקווה שראש העיר החדש יתעניין הרבה יותר, כי יש פה ספורטאים שמביאים הרבה מאוד כבוד לעיר".
אמרה מציע זווית שונה על מצבם של יוצאי אתיופיה בישראל. "יש גזענות וסבלתי ממנה לא מעט, אבל זאת מחלה שאי אפשר יהיה למחוק לעולם", הוא אומר, "גם באתיופיה הייתה גזענות ובכל מקום בעולם. זה כואב, אבל מה שאפשר לעשות עם זה הוא להילחם. כשאני מנצח ושובר שיאים, אני מראה שאני לא פחות טוב מאף אחד. אני ספורטאי ומתעסק רק בספורט. אם לא נעשה כלום ורק נבכה, לא נשנה שום דבר. כל העדות שהגיעו לארץ סבלו מגזענות ואפליה, אבל בניה עבדו קשה, למדו, השכילו ואז ראו אותם כשווים. אנחנו צריכים ללמוד מהם, להתקדם ולהראות שאנחנו בדיוק כמו כולם".
היעד הגדול הבא הוא אליפות העולם בדוחא, קטאר, שתיערך בקיץ והחלום הגדול, כאמור, הוא האולימפיאדה בטוקיו 2020. האם ההתקדמות הגדולה באתלטיקה הישראלית תביא הצלחות גם שם? "בתחרויות האלה יש הרבה הפתעות", הוא אומר, "אני לא יכול להבטיח שאזכה, אבל בטוח שאעשה הכל כדי לייצג בכבוד וגאווה את העיר והמדינה שלי".
