כשהיה אבישי גמליאל ילד בן 10 לשחק כדורגל בהפועל ראש העין ומאז, במשך 52 שנים הוא מלווה את הענף על נגזרותיו השונות בעיר, כמעט ברציפות.
"נולדתי בשיכון ג' בראש העין להורים שהגיעו מתימן", מספר גמליאל בן ה-62. שלוש שנים לפני שנולד, ב-1953, נולד גדעון, אחיו הבכור. כמה ימים לאחר הלידה, סיפרו להורים כי התינוק נפטר ונקבר במקום לא ידוע. בחלוף השנים, קיבלה המשפחה צו התייצבות בלשכת הגיוס על שמו של גדון ואותר קבר בבית העלמין "סגולה" עם שמו, אולם המשפחה לא הצליחה להשיג אישור לפתוח את הקבר ולגלות מי קבור בו. לאבישי אין ספק כי אחיו הוא אחד מחטופי תימן.
ונחזור לכדורגל – הילד אבישי גדל ובגיל 17 עלה הבלם הצעיר לקבוצה הבוגרת של הפועל ראש העין, כשזו עלתה לראשונה לליגה א', אז ליגת המשנה. "שיחקנו מול קבוצות גדולות בכדורגל של אז, כמו הפועל מרמורק ומכבי שעריים, משחקי דרבי תימניים", סיפר גמליאל בחיוך, "היו באים אלפי אוהדים לצפות במשחקים שלנו במגרש הישן בראש העין. טיפסו על הגדרות, על העצים, על מקום אפשרי כדי לתפוס מקום ולראות את המשחק. מה היה לעשות בראש העין באותם ימים? רק כדורגל".
גמליאל עמוס חוויות מאותן שנים וצרה היריעה מלהכיל את כולן. נסתפק במקבץ.
הראשונה והמשמעותית ביותר מספרת על ביקורה המפתיע של לא אחרת מאשר נבחרת יפן בכדורגל, שפגשה במשחק אימון את הפועל ראש העין של אמצע שנות ה-70. "המליצו ליפנים לשחק במגרש היפה שהיה בגבעת השלושה והם חיפשו יריבה", נזכר גמליאל, "באנו, שיחקנו כדורגל יפה, נלחמנו והפסדנו רק 1:0 לנבחרת שהייתה אחת החזקות באסיה. משום מה, למחרת כתבו בעיתונים שניצחנו 0:1. לא נורא".
גמליאל נזכר בסיפור נוסף, שיכול לספר משהו על הכדורגל החובבני והרומנטי של אותן שנים. "הייתי מהשחקנים הבודדים בקבוצה שקיבלו שכר", הוא משחזר, "ובאחת העונות בליגה א', היה לנו קרב על העלייה מול הפועל מרמורק. מקום ראשון נגד שני. לא קיבלתי את השכר, אז הודעתי שאני לא מגיע למשחק. באותן שנים הספונסר של הקבוצה היה יחיאל בלר, הבעלים של תנורי "בלר", מפעל שפעל באזור התעשייה בעיר. הוא הגיע לביתי ברכב אמריקאי גדול, מלווה בזכי, הספר של ראש העין, שכולם הסתפרו אצלו, כדי להביא אותי למגרש.
"הוא ביקש שאגיע בשבילו והבטיח שבאימון של יום שני אקבל את המשכורת. בנוסף, אמר "אם ננצח – תבוא ביום ראשון למפעל ותקבל תנור חדש". באותם ימים תנור היה כמו לקבל טלוויזיה ענקית היום. הסכמתי לבוא, התפללתי שננצח ואכן, לא רק שניצחנו 0:1, את שער הניצחון כבש אחי אריק. ביום ראשון הגעתי וקיבלתי תנור. בשני – את המשכורת".
סיפור אחר ולצערנו מוכר לא פחות מאותן שנים, קשור לנושא מכירות המשחקים. "נאבקנו על העלייה לליגה א' והיריבה שלנו שיחקה בשעה בה אנחנו שיחקנו מול גני תקווה", סיפר גמליאל, "בהיעדר טלפונים, נשלחה משאית בטון למגרש היריבה ובאמצעות מכשיר הקשר המותקן בה עדכן הנהג שהיריבה שלנו ניצחה. היריבה שלנו עלתה ליגה בזכות יחס שערים. אנשים מראש העין שהריחו שהייתה פה מכירה, נשלחו לדבר עם הקבוצה שהפסידה ליריבה שלנו והצליחו להוציא הודאה שאכן כך היה. בראש העין הייתה הפגנה גדולה ושרפו צמיגים בכניסה לעיר, לצד הפגנה מול משרדי ההתאחדות לכדורגל. בסופו של דבר ניצחנו במאבק, תוצאת המשחק ההוא בוטלה ועלינו לליגה א'".
אגב, באותן שנים שיחק לצידו של גמליאל בראש העין כדורגלן צעיר וזמר בראשית דרכו – יואב יצחק שמו. בהמשך, עבר יצחק עם גמליאל גם להפועל ג'לג'וליה.
אחרי שלוש עונות בליגה א' ירדה ראש העין בחזרה לליגה ב' וגמליאל קיבל הצעה לעבור להפועל כפר קאסם השכנה. "היו אז רק שתי קבוצות ערביות בליגה א' – כפר קאסם ונצרת", סיפר גמליאל, "המשחקים בין ראש העין לכפר קאסם תמיד היו מאוד חמים והפחידו אותי מאוד לעבור מהמעבר לכפר השכן. לא שיחקו אז הרבה שחקנים יהודים בקבוצות ערביות. אבל אבא שלי אמר לי: "אל תפחד מאף אחד. אם תכבד אותם – יכבדו אותך חזרה". וכך אכן היה".
גמליאל שיחק בכפר קאסם לצידו של יצחק זלצר, אחיו של זאב, שהגיע ממכבי פ"ת. לפני מספר חודשים ערך גמליאל אירוע לוותיקי הפועל כפר קאסם, בו השתתפו ראשי שתי הערים, ח"כים מכפר קאסם וראש העין וכמובן השחקנים.
בגיל 26 לקח איתו גמליאל את יואב יצחק, את יוסי ערקי ואת אהרון כהן שהגיע מהפועל ת"א ועברו להפועל ג'לג'וליה מליגה ב'. "שלוש שנים היינו מועמדים לעלייה וכל שנה פספסנו", סיפר גמליאל. פאיק עודה, שעמד אז בראש הקבוצה, הוא יו"ר המועצה כיום.
6 צפייה בגלריה
גמליאל (משמאל) עם חברו לקבוצת "הצומת", אריה מדמוני. ליגת השכונות, אמצע שנות השמונים. צילום: פרטי
אחרי שמונה עונות בג'לג'וליה פרש גמליאל מכדורגל ובגיל 34 החל לאמן את הפועל ראש עין ששיחקה בליגה ב'. אחרי שנתיים הקבוצה ירדה ליגה והתפרקה ומאז לא הוקמה מחדש. בית"ר ראש העין שיחקה במהלך שנות השמונים בליגה ב' ולפני מספר שנים ניסה ערן אביב, איש כדורגל החופים והאולמות של העיר ומי שמנסה לקדם את הספורט בעיר, להקים את עירוני ראש העין בליגה ג', אולם אחרי עונה אחת ועונה נוספת באיחוד עם אורנית, הקבוצה נסגרה. "אני חושב שלא מספיק מבינים כמה חשוב שתהיה קבוצת כדורגל בראש העין ולכן זה לא קורה", מנסה גמליאל להסביר.
ובכל זאת, יש כדורגל בראש העין. לצד קבוצת החופים המצליחה, מתנהלת בעיר כבר 45 שנה ליגת השכונות של ראש העין. גמליאל משחק בה מאז היה הוקמה כשהיה בן 17 ועשה זאת לסירוגין עד לפני כעשר שנים. "הקבוצה הראשונה בה שיחקתי הייתה קבוצת שמואל, שנקראה על שמו של שמואל לוי ז"ל, חלל צה"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים", הוא מספר, "היו שנים שהיו 24 קבוצות שחולקו לשתי ליגות. איך הכל התחיל? מי שהקים את הליגה הוא תושב ראש העין בשם בני חדד. הוא ניהל אותה במשך קרוב ל-35 שנה. היא החלה ממשחקים בשכונות אחרי התפילה בבית הכנסת בשבת בבוקר. היו עושים משחקים והתערבויות, כשהמפסידה הייתה צריכה לקנות ארגז בקבוקי קולה. ואז חשבו, אולי במקום ארגזים, נעשה כבר ליגה מסודרת והיא התארגנה במהרה. הליגה מסתיימת בחודש אפריל ובמאי מתחילים משחקי הגביע.. מכיוון שזה אחרי שהליגות המקצועניות מסתיימות, בעבר משכו משחקי גביע השכונות שמות כמו ניסים ברדה, בלם נבחרת ישראל, עמוס ברטר מהפועל פ"ת, שי אהרון ועידן טל מהפועל ירושלים ועוד, שהיו מגיעים למגרשי החול בראש העין".
גמליאל שימש כשחקן ומאמן בליגה ופרש, כאמור, לפני קצת יותר מעשור. לפני ארבע שנים הוא חזר לליגה, הפעם כרכז שלה מטעם העירייה. "ארגנו גם ליגות ומשחקי גביע לנוער וטורנירים לילדים במגרש הסינטטי", סיפר גמליאל.
למה חשוב שתהיה ליגה כזאת?
"יש לא מעט אנשים, בגילאים שונים, שרוצים להיות במסגרת קבוצתית, לשמור קצת על כושר. הם באים עם האישה והילדים למשחקים בשבת ועבורם זה פורקן מכל השגרה ומה שעובר עליהם במהלך השבוע".
העונה הבאה של ליגת השכונות תצא לדרך בחודש נובמבר. "כרגע יש תשע קבוצות ואני שואף להגדיל ל-10 ו-11 קבוצות", סיפר גמליאל, "אני מקווה שמהשכונות החדשות שנבנות בעיר יגיעו עוד קבוצות ושחקנים שיצטרפו ליותר מ-160 שחקנים פעילים כיום. לצערי, דווקא ככל שהעיר גדלה, מספר הקבוצות ירד והנושא לא פותח מספיק. אין מספיק מודעות. אני מקווה שנצליח להחזיר את הליגה לימיה הגדולים בעתיד הקרוב".
