בזמנים שבהם לוקח לילדים לעזוב את קן ההורים בגיל מאוחר, למתעמלת האמנותית נגה בלוק היה חלום - לייצג את המדינה במשחקים האולימפיים. אז בגיל 13.5 בלבד היא ארזה מזוודות, נפרדה לשלום מההורים ומאחיה ונסעה כל הדרך מביתה בקיבוץ להב בדרום עד לפתח־תקוה כדי להגשים אותו.
קראו גם:
בלוק (17), בתם של דן, איש קבע בעברו וכיום טייס באל על, וגל, מורה לתקשורת ושוזרת פרחים, הגיעה להתעמלות די במקרה, בזכות המעבר בין הבסיסים בשירותו של אביה. "בגיל שמונה המשפחה עברה לבסיס בחצרים ונרשמתי לחוג בבאר שבע", היא משחזרת. "באחד הימים התאמנה לידינו הנבחרת האזורית, והמחיצה באולם הייתה מקולקלת. ביקשתי מהמאמנת לבחון אותי והיא התלהבה וביקשה ממני להצטרף".
התפנית בחייה הגיעה במבצעי "עמוד ענן" ו"צוק איתן". בזמן שהרקטות התעופפו בדרום פינו את המשפחה מהבסיס, ובלוק עברה לסבתה ברמת השרון. כשחיפשה היכן להתאמן הומלץ לה על המועדון בפתח־תקוה. מי שקלטה אותם שם הייתה המאמנת נטשה אסמולוב, שהובילה בעבר את נבחרת ישראל וגידלה מתעמלות בולטות כמו אור טוקייב, קטיה פיסצקי וטורי פילנובסקי. מהר מאוד הבינה אסמולוב את הפוטנציאל הטמון בילדה ולקחה אותה תחת חסותה.
מבחינת נגה היה מדובר במעין סגירת מעגל משפחתית כיוון שבת דודתה היא מתעמלת העבר הדס לוי, שהתאמנה אף היא תחת הדרכתה של נטשה.
"הבחירה שלי"
"ההורים נתנו לי את ברכת הדרך כדי להצליח", מספרת בלוק על המעבר בגיל צעיר. "עברתי בהסכמה לגמרי. הייתי בגיל 13, וזה אכן גיל צעיר. מצד שני זו הייתה בחירה שלי כי רציתי להתאמן יותר. בבאר שבע היה לנו אולם רק לכמה שעות ביום" .
איזה ויתורים זה דרש ממך?
"היו ויתורים פה ושם, אבל זה לא הרגיש לי ככה. אני זוכרת שהתבקשתי להכין תרגיל אישי וסיפרתי להורים. בינתיים, הם הכינו הפתעה – טיול משפחתי לחרמון. ויתרתי על זה כי רציתי להתקדם, ממש רציתי את זה. אפילו המאמנת הופתעה כשהחלטתי לוותר על הטיול".
כמה פעמים את רואה את המשפחה?
"לפחות פעם בשבוע. זה קשה ולא פשוט, אבל אנחנו מדברים בפייסטיים. בימים שלפני הקורונה היו רכבות ואוטובוסים ביותר זמינות".
ההשקעה החלה להשתלם בגדול, ולפני שנתיים היא זכתה במדליית הארד באליפות העולם לנערות שנערכה במוסקבה.
גם הקורונה שפרצה לעולמנו לפני שנה לא עצרה אותה. לאחר שהתגוררה עם סבתא, היא עשתה מעבר נוסף, הפעם לביתה של המאמנת נטשה כדי לשמור על סטריליות באותה קפסולה.
נטשה עושה את ההפרדה בין האולם לבית?
"ללא ספק. היא לא תכעס עליי על משהו שלא קשור לאימון. אנחנו יוצאות מהאולם ואני לגמרי יכולה להתנהג אליה כמו לסבתא שלי. זו אמנם לא משפחה ולא תחליף למשפחה, אבל אני מרגישה בנוח לפנות אליה אם אני צריכה משהו או שיש לי בעיה כלשהי".
את מדברת איתה על דברים מעבר להתעמלות?
"כן. יש לנו שיחות על משפחה, על החיים. היא מכירה את ההורים שלי והם בקשר".
והקשר שלך עם סבתא ברמת השרון?
"גם קשר טוב. אני די עצמאית ברוב הדברים, אני לא מתעלקת. זה לא שהיא צריכה לדאוג לי לכל דבר. יש לי את השקט שלי וזה עושה לי טוב"
איפה את מעדיפה לגור, אצל נטשה או אצל הסבתא?
"אצל סבתא זה בית, אבל אני לא מתביישת מנטשה בשום צורה. גם מבחינת אוכל, אני לא צריכה להסתיר ממנה. אצל הסבתא יש לי את החדר שלי וזה להתנתק מהעולם. נטשה היא דמות שאני רואה אחר כך גם באולם. אנחנו נמצאות הרבה שעות ביחד, אז לפעמים אתה צריך את השקט שלך. יש לי פסיכולוגית, קאוצ'ר ופיזיותרפיסטים, את כל המעטפת מסביב. בין כל הדברים האלה צריך גם להספיק ללמוד ולחיות".
את אוהבת את הלבד הזה?
"לא. אני מאוד אוהבת חברה ומשפחה, אבל לרגע לא מתחרטת. אני יודעת למה אני עושה את זה ורוצה להיות פה".
"הכל אפשרי"
כשמדברים על ילדים כישרוניים מסוגה של נגה, תמיד עולות הטענות על אובדן הילדות. "ברור שהילדות שלי לא רגילה, אבל יש בזה גם מיליון דברים טובים", היא מסבירה. "צוחקים עליי שמנטאלית אני מאוד מבוגרת, כולן אומרות שאני בת 90... ויכולה להסתדר עם אנשים מבוגרים. תמיד הייתי בוגרת יחסית לגילי. נכון שהעובדה שאני חיה ללא ההורים זה לא תמיד קל, ויש רגעים קשים שבא לי לראות את המשפחה שלי"
אז זה כן חסר.
"זה חסר. אבל זה לא משנה לי. אני שלמה עם ההחלטה שקיבלתי. החיים שלי שונים מהרבה בנות שמתעמלות באופן כללי כי רובן גרות עם ההורים. זה משהו שאין לי אותו, אבל יכולים להיות לזה גם יתרונות".
האמנת שתצליחי ככה באליפות העולם?
"לא, אני לא חושבת שמישהו בכלל דמיין לעצמו, למרות שהסביבה שלי כן דחפה אותי והאמינה בי".
יש מישהי שהיא מודל לחיקוי שלך?
"טורי פילנובסקי, תמיד אהבתי מאוד איך שהיא מופיעה. אבל יש כל כך הרבה מתעמלות מדהימות בעולם, כמו לינוי אשרם שהיא מדהימה. גם הבלרוסיות עם התרגילים שלהן, זה להסתכל עם פה פעור".
כשאת רואה את ההצלחה של ניקול זליקמן ולינוי מה זה עושה לך?
"זה מדהים. הן פותחות דרך לכולן. ישראל נהיית מוכרת יותר וזה בגללן. זה גם מעלה את הציפיות ומראה שהכל אפשרי".
את יכולה להיות אשרם הבאה?
"כן. שום דבר לא בא לי בקלות כמעט אף פעם, לא רק בהתעמלות אלא בחיים. אני אוהבת לעבוד קשה".
להתעמלות האמנותית נדבקה תווית של אימונים מלחיצים ותובעניים. כמה פעמים בכית השבוע?
"אם תחבר את שני עד שני, אז אולי בכיתי קצת".
ואיך אורח החיים שלך מסתדר עם המסגרת הלימודית?
"המנהל בבית הספר שלי הוא איש מאוד מיוחד ותומך. הוא רוצה שכל ילד ימצא את המסגרת שלו. הוא יודע שאני לא מסתובבת ברחוב ועושה שטויות. גם החברים מאוד מפרגנים ועוקבים אחרי ההישגים שלי. לפעמים הם כותבים בווטסאפ הכיתתי ואז אני מובכת. יש הישגים שאני לא מספרת כי אני לא אוהבת לדבר על עצמי, זה קשה לי".
"יש פה אלופה"
תקופת הסגרים יצרה כאוס בספורט הישראלי, וכך גם בהתעמלות האמנותית. "בסגר הראשון היינו כל הזמן בבית וזה היה לא פשוט", מספרת נגה. "היו לנו זומים ואפשר להתאמן בבית, אבל זה היה חודש שלם ומאוד רציתי לחזור לאולם. היה לי גם זמן איכות עם המשפחה, מה שלא קרה ארבע שנים בערך. הספקתי גם קצת ללמוד. בסגרים הבאים נתנו לנו להתאמן בהתאם להנחיות".
מה מייחד אותך על המשטח?
"באופן כללי אני שונה, גם בהתנהגות שלי. עם הבנות יש לפעמים חיכוכים, אבל אנחנו חברות טובות והן מכירות אותי. לפעמים אנחנו חושבות בצורה אחרת. יש לי את האופי שלי ואני חושבת שאפשר לראות אותו על המשטח".
מה החלום הכי גדול?
"ללא ספק האולימפיאדה, אבל גם להגיע ולהצליח באליפויות עולם ואירופה. זה שלב אחרי שלב".
את מכוונת לפריז?
"כן, הלוואי. זה כבוד גדול לייצג את ישראל ולא משנה באיזה מעמד או תחרות. אני זוכרת שממש התרגשתי באליפות העולם, לא ידעתי איפה אני עומדת, פתאום קלטתי שזאת אני שעומדת פה. הייתי בשוק. לפעמים אני לא מעכלת ולא מאמינה. אני לא אומרת לעצמי כל יום זכית במדליה באליפות עולם או מזכירה את זה לעצמי, ואז כשזה פתאום צף ואני חווה את מה שהיה שם - זה מצמרר".
נטשה המאמנת משוכנעת שיש לה כוכבת בידיים. "יש מאחורי 30 שנה ניסיון", היא מסבירה. "ברגע שהתחלתי להכיר את נגה הבנתי שיש לי פה אלופה, גם בהתנהגות, במשמעת, בכוח רצון, איי קיו גבוהה, יודעת לעשות תחרות ואימון, ולהתמקד במטרה. כל זה מייחד אותה. מעולם לא הייתה לי כזה שלמות באופי. היא כל הזמן עובדת".
לדבריה, "אחרי המדליה באליפות עולם, הסגר וגיל ההתבגרות יצא לי להכיר אותה עוד יותר. היא מאתגרת אותי ומראה כל פעם מחדש כיצד אפשר עם כוח רצון להגיע רחוק. צריך להבין שיש לה הרבה מזל ומשפחה תומכת. היא ילדה גאונה בלמידה, כל כך מסודרת. אני בדיוק הפוך ולכן אני לומדת ממנה כשאנחנו גרות ביחד".
את בעצם מגדלת אותה. איך עושים את ההפרדה בין העולם המקצועי לאישי?
"למדתי עם השנים: נגמר האימון אני הכי נחמדה בעולם. כל מה שצריך בשבילה, כמו אוכל ונסיעות, אין שום בעיה. הגורל רצה שבנות רבות גדלו אצלי בבית, ככה יצא בחיים. הבטחתי לעצמי שאחרי טורי יהיה לי רק קשר מאמן וספורטאי, והנה שוב נכנסתי לזה. זו דרך שהיא בחרה, לא אני. אנחנו רואות את המטרה וגם נגיע אליה".
