בתחילת החודש שעבר עשתה יעל ברנדויין־הרציקוביץ את דרכה מהמקלט הקטן בביתה שבקרית אונו לירושלים כדי לקחת חלק באליפות ישראל בטאקוונדו ויצאה ממנה עם מדליית הזהב על צווארה. מדובר בהישג מרשים בכל מצב, בטח כשהיא עשתה זאת בגיל 40. אבל לא פחות מרשים מכך - היא מתאמנת בענף פחות מחודשיים.
"עליתי לקרבות כדי להראות שלא משנה באיזה גיל אתה - צריך להתחרות", היא מסבירה. "אין גיל להתנסות בדברים חדשים וזה היופי בזה".
"מאתגר כפליים"
ברנדויין־הרציקוביץ, נשואה ואם לשתי בנות, היא עורכת דין בהשכלתה ומתפרנסת מאימוני כושר והגנה עצמית. היא נולדה באורוגוואי, עלתה עם משפחתה בגיל שלוש מטעמי ציונות וביססה את חייה הראשונים במרכז קליטה ברחובות. היא באה מבית ספורטיבי אחרי שאחיה עסק בשחיה ואחותה בטניס שולחן. עבור יעל הצעירה חיפשה המשפחה ענף שבו תדע להגן על עצמה. היא החלה את צעדיה בג'ודו (עם דני לאופולד שהוביל בהמשך את יעל ארד למדליה אולימפית היסטורית), ובגיל 8 עברה לקראטה.
קראו גם:
בצבא היא עשתה הפסקה מהספורט, כשהייתה פקחית טיסה בחיל האוויר. לאחר תום השירות היא חיפשה אתגר וחזרה לאהבתה הישנה - קרטה. "אני ספורטאית מאז שאני זוכרת את עצמי", מספרת ברנדויין־הרציקוביץ. "לאבא היה משפט: 'אם הלימודים מפריעים לספורט, אז תמיד אפשר ללמוד אחרי - הספורט הכי חשוב', למרות שתמיד הייתי מביאה ציונים טובים הביתה.
"כך קרה שהתקדמתי בקרטה שהיה כל עולמי. למרות שהוא לא היה ספורט אולימפי ואין תמיכה כספית, אהבתי את התחרויות בארץ ובעולם. אחרי זה רציתי משהו יותר קשוח, לא בשביל להרוויח כסף. אם זאת הייתה השאיפה, הייתי הולכת לטניס".
ברנדויין־הרציקוביץ התמחתה במספר אמנויות לחימה, והסתגלה לכל אחת מהן. "לכל ענף יש את החוקים שלו, כולל עמידות ועוצמות שונות", היא מסבירה. למשל, אגרוף תאילנדי כולל אגרופים לפנים וכדי להתמקצע התאמנתי אצל המתאגרף לשעבר, יעקב שמואל, שהיה מרחק נגיעה ממדליה אולימפית".
איך הגעת לטאקוונדו?
"בחודש ספטמבר הבת שלי התאמנה בג'ודו, אבל החליטה לעזוב. לא היו שם הרבה בנות ואמרתי לה: בואי נבחר ענף אחר. הגענו למאמן טל צ'ונה ממועדון "טלקוונדו", שהוא בן אדם מדהים עם אישיות מרשימה. מדובר בענף פחות פיזי, אבל עם המון טכניקה ועבודה על בעיטות. כדי להילחם צריך להיות קרבי וזה הפתיע אותי ומשך אותי. אמרתי לעצמי שהידיים שלי אחלה, עבודת הגוף שלי מצוינת ומה חסר לי? סיבוביות יפה וגמישות טובה. באתי לכיף".
ועדיין, אחרי חודשיים בענף וכבר להשתתף באליפות ישראל?
"אני נורא אוהבת אתגרים ולשבור שיאים. המאמן בא ואמר לי שיש אליפות ישראל, ואני מסוג הספורטאיות שאוהבות יעד כדי להתאמן חזק יותר. להתאמן בשגרה זה נחמד, אבל כשיש תחרות באופק זה מאתגר כפליים. הגעתי לאליפות בלי לדעת אפילו את הכללים, אבל הסתדרתי".
"נותן ביטחון"
אז מה התחושות לזכות באליפות ישראל כשהיא חדשה בענף? "נחמד מאוד" היא מצטנעת. "הקרב האחרון שלי היה באגרוף תאילנדי לפני ארבע שנים עם קהל גדול. הבאתי את כל הניסיון שצברתי במהלך חיי. מצד שני, לא ישנתי בלילה לפני כי הרצתי בראש את כל הטכניקות והיה גם קצת חשש".
ממה?
"באתי להתחרות אחרי תקופת אימונים קצרה בענף, כשאני עוד עם חגורה לבנה. לא שמתי חגורה בצבע הזה מגיל 8. אז כן, היה חשש שאולי אאכזב את עצמי, כל ספורטאי חושב מה יקרה אם אפסיד. עם זאת, אמרתי לעצמי מה כבר יכול לקרות. כל הגוף הרי מוגן, אז מקסימום תהיה פציעה קטנה".
מכל הענפים שאת מתחרה בהם, לאיזה את הכי מחוברת?
"כרגע לטאקוונדו כי הוא חדש מבחינתי, אני רואה שיפור מהיר וכיף לי ללמוד דברים חדשים. אני עדין ממשיכה להתאמן בענפי לחימה אחרים".
את ממליצה ליותר נשים לעסוק באמנויות לחימה?
"כן, זה מיועד לכל ילדה או אישה שצריכה ללמוד להגן על עצמה. זה נותן הרבה ביטחון. אותי עדיין לא תקפו, אבל הכח והאנרגיות שמקבלים מזה משפיע על כל דבר בחיים".
ענף הטאקוונדו זכה לאחרונה להצלחות גדולות עם מדליות באליפות אירופה ונציגה באולימפיאדה, מה את חושבת על כך?
"שזה מדהים, ועכשיו אעקוב אחרי האולימפיאדה. לצערי אין לכך מספיק חשיפה. לכדורגל ולכדורסל יש חשיפה גדולה מאוד, אבל אמנויות לחימה נדחקות הצידה. הלוואי ויכניסו את זה לבתי הספר כי לדעתי זו פשוט חובה. אני משוכנעת שזה יוריד את מפלס האלימות כי מלמדים לתת כבוד לאחר".
מה החלום הבא שלך?
"הלוואי ויהיו וטרנים באולימפיאדה. אם זה יקרה, אולי אהיה שם. תמיד חלמתי שהקראטה יהיה ספורט אולימפי. עכשיו כשהוא נכנס, אני לא בגיל המתאים. חלום נוסף הוא להנגיש את אמנויות הלחימה לכמה שיותר ילדות ולמכונים. אם זה יקרה, עשיתי את שלי".
