כשאיתמר גלזר עבר לגור בעיר הגדולה והחליט לאפות כדי להפיץ קצת שמחה, הוא לא שיער שהמיזם שהקים יגדל וייגע באנשים רבים כל כך. בתל אביב כבר מכירים את הצעיר המשייט ברחבי העיר על הקורקינט הממונע ומבקר בבתי קשישים, חיילים בודדים ופגועי נפש עם עוגות וחלות שאפה בעצמו.
הוא כבר הספיק לבדוק את גבולות היכולת של הקורקינט ולמד לגמוא קילומטרים בלי למעוך עוגות גבינה. 500 אופים מתנדבים הצטרפו עד כה למיזם הייחודי שלו, 'משהו מתוק לנשמה'. מדי שישי הם מחלקים כ־200 מאפים בתל אביב, רמת גן ובאר שבע.
3 צפייה בגלריה
גלזר ומשהו מתוק לנשמה | צילום: תומי הרפז
גלזר ומשהו מתוק לנשמה | צילום: תומי הרפז
גלזר ומשהו מתוק לנשמה | צילום: תומי הרפז
"כשגרתי בבאר שבע אפיתי המון לחברים בארוחות שישי", הוא מסביר. "אני אוהב לבשל ולאפות. כשעברתי לתל אביב גיליתי שכאן כולם אוכלים בחוץ ואין קטע של ארוחות שישי. זה אולי נשמע קצת עצוב, אבל לא היה לי למי לאפות. העוגות שהכנתי נשארו במקפיא או נזרקו לפח".
חצי תנור
ואז נודע לו שאמה של חברה קרובה חלתה בסרטן. "נזכרתי במשפט ששמעתי פעם: 'אפשר לפתור 90 אחוז מבעיות העולם בעזרת עוגת גבינה טובה'. אפיתי עוגת גבינה ושלחתי להם בצירוף המשפט 'לחיי ההנאות הקטנות של החיים ובתקווה לימים טובים יותר'. כשהאמא התקשרה ואמרה שנתתי לה כוח להמשיך להילחם, החלטתי שלא משנה אם אני מכין קילו של בצק שמרים או שלושה קילו.
"העליתי פוסט בפייסבוק, סיפרתי שאני אופה חובב ואשלח בשמחה מאפה מתוק לשבת לניצולי שואה או לכל מי שישמח לקבל אותו. הדגשתי שאני לא מעוניין למכור ולא רוצה שום דבר בתמורה. הפוסט הפך ויראלי. בבת אחת היו לי 80 מתנדבים, ומצאתי את עצמי עובר מקבוצות ווטסאפ לטבלאות אקסל כדי לנהל את המערך. אנשים הציעו לקנות עוגות כדי לעזור במימון המיזם, אבל לגבות תשלום הורס את כל הכיף".
על אילו סכומים מדובר?
"בערך 1,500 שקל בחודש, והסיפוק שאני מקבל גדול לאין שיעור מחופשה בבודפשט, למשל. בילוי של חופשה בחו"ל יחזיק אותי בהיי במשך שבועיים, בעוד השמחה הזו מתחדשת מדי יום שישי. אני מתחיל לעבוד בשש וחצי בבוקר, מכין שלושה קילו בצק שמרים, מתפיח ומתחיל לאפות. עד שהעוגות אפויות בצק החלות הספיק לתפוח ואני מתחיל לאפות אותן.
"את לא רוצה לראות את התנור שלי. הוא אופה רק בחציו הימני, כי בצד השמאלי הלך גוף החימום. ויש לי מיקסר קנווד משנות ה־80 שלקחתי מאמא שלי. אני עובד במטבח פצפון של דירת שותפים, אבל סבתא שלי תמיד אמרה שאם יש מקום בלב – יש מקום במטבח. זו גם הגישה שלי, ומסתבר שאפשר להפיק המון עוגות גם מחצי תנור.
3 צפייה בגלריה
איתמר גלזר. "שמרים עם נוטלה הולך טוב. גם עוגות גבינה וחלות" | צילום: תומי הרפז
איתמר גלזר. "שמרים עם נוטלה הולך טוב. גם עוגות גבינה וחלות" | צילום: תומי הרפז
איתמר גלזר. "שמרים עם נוטלה הולך טוב. גם עוגות גבינה וחלות" | צילום: תומי הרפז
"השותפים שלי היו בשוק מהמאפייה שנפתחה להם בבית, ותמיד בסוף נשארת עוגה גם להם וגם לחברים בעבודה, כי אני אף פעם לא מספיק להגיע לכל מי שתכננתי. אחרי שלוש שעות וחצי של אפייה אני יוצא לרחובות. אני חוזר הביתה גמור, אבל זה שווה כל מאמץ ונותן לי תחושה שאני עושה בחיי משהו משמעותי, שמצאתי דרך להשתמש בתחביב שלי לטובת החברה".
טארט ועוגת מייפל
גלזר (27), סטודנט שנה רביעית להנדסת מכונות, גדל במעלות־תרשיחא. הוא לומד בבאר שבע, גר בתל אביב ועובד באינטל קרית גת. הוא חמישי בין שישה אחים, יוצא בשאלה.
"אמא שלי אופה מצוין. בבית תמיד היו חלות ועוגות שמרים טובות, ומגיל חמש נשלחתי עם עוגה אל יולדת, או אל שכנה שעברה ניתוח. הבאתי את הרעיון ממעלות לתל אביב, ומסתבר שכאן זה קונספט חדשני. הוריי הם אנשי חסד שחינכו אותנו לתת ולעזור ככל יכולתנו, לכן אני לא חושב שמה שאני עושה זה וואו, רק משהו קטן לנשמה".
איך זה עובד?
"בפוסט הראשון הגענו ל־80 איש, שהיו מחוברים לאנשים נוספים: אחד מתנדב בפנימייה של נוער קצה, לשני יש שכן ניצול שואה, והשלישי הכיר נוער להט"בי שנזרק מהבית. היו שהכירו הלומי קרב, ונדמה לי שהגעתי לכל אוכלוסייה שאפשר לחשוב עליה.
"מדריכים בהוסטלים של פגועי נפש ראו את הפוסט והגיבו, עובדים סוציאלים זיהו אפשרות לעזור למטופלים, וזה עבר מפה לאוזן. במשך חודשיים עברתי את רוב הרשימה, ורוב האנשים כבר הכירו את איתמר מהעוגות. כרגע אין יותר מקום להשתבץ בקבוצה בתל אביב, ופתחתי קבוצות גם בבאר שבע, שם מחלקים ל־50 איש ממשפחות קשות יום, לניצולי שואה ולמעון לנשים מוכות, וברמת גן.
"יש המון היענות, אנשים מאוד רוצים שיבואו אליהם. הרעיון הוא להגביר את הקהילתיות וליצור מפגש בין דורי, גם להגיש עזרה בקטנה. לפעמים צריך להבריג משהו בברז או לסדר משהו קטן באינטרנט. אני יושב שם חצי שעה או 40 דקות והם מדברים כל הזמן. תכל'ס, העוגה היא רק תירוץ לכל זה".
מה אתם אופים?
"שמרים עם נוטלה הולך טוב, גם עוגות גבינה וגם חלות. אני יכול להכין טארט אגסים או מרנג, אבל לניצולה בת 95 לא ממש משנה אם אני מביא קרם מרנג או עוגת מייפל פשוטה, היא פשוט שמחה לשיחה.
"בדרך כלל אנשים רק רוצים שמישהו יקשיב להם, וחלקם לא מפסיקים לדבר. המתנדבים מחליטים בעצמם מה לאפות. יש ביניהם כאלה שמכינים פאי לימון עם מרנג וקרם פטל ומיני פחזניות מטורפות. אנשים שמחים מזה, גם האופים וגם המקבלים".
עוגה גאה
אחת מאלה היא מעיין ברמי (26) מתל אביב, מנהלת משרד, שהצטרפה למיזם לפני חודש. "האפייה אצלי היא תחביב והנאה", היא אומרת. "אני יכולה לאפות עוגות ועוגיות במשך שעות. אני אופה בעיקר בסופי שבוע וכבר לא היה לי למי לחלק. כתבתי לאיתמר שהרעיון מקסים, ואני גם עוזרת קצת בלוגיסטיקה, בחיבור בין המתנדבים לבין אלה שמחלקים להם.
"לפני שנה עברתי לטבעונות ואני אופה בעיקר עוגות טבעוניות. אני אופה בכמויות גדולות מתוך הרגל, לכן אני אוהבת לחלק למקלטים ומוסדות, אבל לא רק. בפעם הראשונה שחילקתי הגעתי לדירה של חיילים בודדים, הבאתי עוגת ביסקוויטים וקאפקייקס עם קצפת וסוכריות והם כל כך שמחו. בשבוע שעבר הבאתי לניצולת שואה עוגת שמרים ושוקולד והיא סיפרה לי את הסיפור שלה. יש המון הנאה בידיעה שאני עושה טוב למישהו".
"התנדבות עושה כל כך טוב", אומרת גם דניה דובסון (25), סטודנטית לקיימות וממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה, "וטוב להיזכר שיש סביבנו עוד אנשים וקהילות. אני עובדת מגיל צעיר בפוליטיקה ולוקחת חלק במאבקים חברתיים, ומה שמשך אותי בפרויקט הזה שהוא אינו פוליטי.
3 צפייה בגלריה
דובסון, גלזר וברמי | צילום: דנה קופל
דובסון, גלזר וברמי | צילום: דנה קופל
דובסון, גלזר וברמי | צילום: דנה קופל
"עוגה זה משהו הכי שמח בעולם, שאפשר להכין בבית וכל בנאדם שמח לקבל. מפתיע לפגוש אדם כמו איתמר, שכולו לב וכוונות טובות, ומפתיעה הקהילה שנוצרה סביבו. לא יודעת איך הוא חשב על זה ואיך זה כל כך תפס. ברמה האישית בחרתי ללכת לדירות הקהילה הגאה. אני חלק מהקהילה הגאה. יצאתי מהארון בגיל 17, וכשהתלבטתי בעניין הזהות המינית שלי הבית הפתוח בירושלים הראה לי שזה בסדר. אם אפשר להחזיר משהו לקהילה אני עושה את זה בשמחה, במיוחד עבור בני הנוער, שעוברים את התקופה המבלבלת של חייהם".
בא לעשות שמח
"באופן טבעי מתפתחים קשרים בין האנשים", אומר גלזר. "מתנדב שלי הגיע עם עוגה לביתו של ניצול שואה ברמת גן והתברר שיש בבית המון קלקולים ושהאיש ניזון מקרקרים ומצות, כי הוא כבד ראייה וקשה לו להבחין שפג תוקפו של המזון או שהלחם מעלה עובש.
"לא יכולנו להשאיר אותו עם זה לבד. פניתי לרווחה ולעמותות שאיתן אני עומד בקשרים כדי שישלחו לו אוכל חם בסופי שבוע. גם אני אבוא עם חברים לנקות את הדירה. התחלתי להיות מקושר ולהכיר אנשים שיכולים לעזור. זה העניין עם סיפורים כאלה, כשנכנסים לתוכם אי אפשר לצאת".
הקריטריונים לחלוקה עדיין לא לגמרי מגובשים, והפרויקט עובד מצוין גם אם הוא עדיין לא לגמרי אפוי. גלזר מספר איך נסע בעקבות שיחת טלפון וכתובת שנמסרה לו, ומצא את עצמו, במכנסיו הקצרים ובסנדלי שורש, בלובי של מגדלי יוקרה בתל אביב.
"הגעתי בעקבות שיחת טלפון עם הבת, שסיפרה שאמה לבד ומאוד תשמח לחברה. הייתי המום כשראיתי לאן הגעתי. הסתבר שכל ילדיה חיים בעמק הסיליקון והיא חיה בדירה של עשרה מיליון שקלים, אבל אין מי שיגיד שלום וישאל מה קורה ואיך עבר השבוע. אני הראשון שנכנסתי אליה הביתה בחודש האחרון, פרט למנקה. היא רצתה לשלם לי אבל הסברתי שאני לא שליח, אני באתי לעשות שמח. אמרתי: 'הבאתי את העוגה, תביאי את הקפה ונשב לדבר'".
יש גם מי שמנצל את הסיטואציה?
"יש גם חצופים. פעם מישהי ביקשה עוגה עם ממתקים, כמו זו שהעליתי לפייסבוק. הסברתי לה שזו היתה עוגת יום הולדת לחבר ורק המצרכים עלו 200 שקל ואמרתי שאשלח עוגה בחושה. מישהי אחרת ביקשה עבור אחיה עוגת קצפת עם תותים. הסברתי שזה לא הקונספט. אני לא קונדיטוריה, אני לא בא לזרוק עוגה וללכת".
השלב הבא הוא להפוך את המיזם לעמותה ולפתוח סניפים נוספים, גם בצפון. "אשמח לעוד מתנדבים, אבל יותר קשה למצוא את האנשים שצריכים אותנו. אני רוצה להיכנס לירושלים ולחברה הערבית. אנחנו בודקים הקמת קבוצה דוברת רוסית. והאמת, לא תכננתי שזה יהיה כל כך גדול וייקח את כל זמני.
"אמא שלי כבר הבהירה שכדאי לי להיזהר ממנה וחסר לי שאני לא מסיים את התואר. אני לא יודע אם אעשה את זה כל חיי, אבל בינתיים אני כל כך נהנה שאני אומר לעצמי שגם אם בעוד חצי שנה זה ייגמר אגיד כמו יהודה פוליקר – 'הו רומיאו, זאת היתה פנטזיה נהדרת'".