חָגלה הוא מושב שקט בעמק חפר, אלא שבתקופה האחרונה נעשתה הדרך המובילה אל היישוב הפסטורלי עמוסה יותר ויותר.
האחראי לנהירת המבקרים למושב הוא עילי רגב, בן 21, על הרצף האוטיסטי, שאת המאפים בבית הקפה שלו ממש לא כדאי לכם להחמיץ. "אצל עילי — מקום של יחד", קוראים לקפה שלו, שנפתח לאחרונה.
מאז שנולד, אמו שולמית לא ויתרה לרגע אחד ונאבקה לשלב אותו בכל המסגרות החינוכיות והחברתיות. "מהרגע הראשון שעילי אובחן כלוקה באוטיזם, היה לי ברור שאני יוצאת למסע לא קל, שמצריך הרבה כוחות, נחישות ומאמץ", היא מספרת. "לאורך כל הדרך האמנתי, ששילוב הבן שלי בכל המסגרות הרגילות, וגם בחיים היום-יומיים, הוא המתכון להצלחה ולשילוב מלא שלו במעגלי החיים".
שפה מיוחדת
קבלת הפנים שלה זוכים הלקוחות בבית הקפה יוצאת דופן בחמימותה. ברגע שהלקוח מגיע ניגש אליו עילי, לוחץ לו את היד באהבה ומעניק לו חיבוק חם. "עילי מקבל כל אדם בברכה ובחיבוק, שיישאר עוד זמן עם הלקוח", מספרת שולמית. "הוא אינו מדבר, וקבלת הפנים שלו ללקוחותיו היא סוג של שפה, שכולם מבינים ומרגישים אותה. תנועות הגוף והחיוך הם השפה שבה עילי מדבר עם האחרים. זאת שפה שכל אחד יכול להבין".
עילי הוא אח תאום ליוני. מאז שהיו תינוקות, הם מתנהלים ומתנהגים כגוף אחד. "אף פעם לא הסתרנו את עילי מהחברה ומהקהילה", אומרת האם.
"כשהייתי שולחת את יוני להסתפר, הייתי הולכת לסַפָּר גם עם עילי. משפחות של ילדים מיוחדים נמנעות לשלוח את הילדים שלהם, לדוגמה, לסַפָּר, מתוך בושה או חשש שהילדים יפריעו, ואז אנשים יעירו וינעצו בהם מבטים. ובגלל הקושי הזה מספרים אותם בבית. אני מעולם לא הלכתי עם ההרגשה הזאת, והקפדתי שכל מה שיוני קיבל, עילי קיבל".
שולמית ובעלה דורון ז"ל, גרו בעבר בברקלי בארצות הברית, שם למדה שולמית מנהל עסקים. כשהילדים היו בני שלוש, חזרה המשפחה לארץ ועברה לגור במושב אליכין.
"דורון היה אבא נפלא לתאומים, מסור ואהוב, והוא נפטר לפני ארבע שנים וחצי", היא מספרת. "יוני סיים את לימודיו בתיכון והתגייס לצבא, והיום הוא סמל בצנחנים. עילי שולב בגן ילדים רגיל, לאחר מכן למד בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, למד שחייה והצטרף לנבחרת של עמק חפר. תמיד דאגנו לשלב את עילי במוסדות החינוך, והיום אני יכולה לומר בביטחון מלא שצדקנו בהחלטה", אומרת שולמית.
תשוקת האפייה
מאז שהיה ילד, עילי אוהב לאפות ולבשל. יותר מכול אהב את הקונדיטוריה "עוגות שושנה" בכפר הרוא"ה. "הייתי הולכת לקנות עוגות ולוקחת את עילי איתי, והוא תמיד ביקש לראות את חדרי האפייה, התבונן בעשייה ולמד בסקרנות רבה את תהליכי העבודה והיצירה של העוגות והמאפים. הוא היה מבקש עוד ועוד זמן, והרגשנו שהוא נקשר לאפייה".
עילי החל לעבוד בקונדיטוריה בשעות אחרי הצהריים, ומאז לא הפסיק לעסוק בתחום. "הוא עבד שם פעמיים בשבוע, אחרי שהיה מסיים את לימודיו בבית הספר", מספרת אמו.
"גם בבית התחיל לגעת בבצק ובחומרי הגלם, ועם הזמן למד לאפות ולהכין עוגות. היה מדהים לראות, איך הוא הפך לאדם מאושר כשעסק בהכנת עוגות לסוגיהן. מיד ידעתי שזה מה שהוא הכי אוהב לעשות, וזה מה שנותן לו את המוטיבציה לעבוד ולהתפתח בתור קונדיטור".
בעקבות אהבתו לתחום, החליטה שולמית לפתוח לבנה עסק בתחום הקונדיטוריה. "הבנתי שצריך למצוא לו משהו באותו הכיוון, וחשבתי על בית קפה שבו הוא גם יוכל לעבוד וגם לפגוש אנשים", היא מסבירה.
לפני כחודשיים וחצי רכשה שולמית את בית הקפה בחָגלה, ומאז הפך לאחד מהמקומות המובילים והמוצלחים ביותר באזור. נוסף על היותו הבעלים של בית הקפה, עילי גם לומד להיות קונדיטור. "עילי אוהב מאוד את בית הקפה, והוא נקשר אליו. בעבורו זה עתיד וקריירה", מסבירה שולמית. בשלב הזה היא עצמה מלווה את עילי בניהול ובתפעול בית הקפה. בנוסף עילי עוסק גם באפיה. העוגיות שהוא הכי אוהב להכין הן האלפחורס ועוגת הקראנץ' שוקולד.
אף על פי שעילי מתקשה בדיבור, הוא מתנהל בבית הקפה על הצד הטוב ביותר. יחד איתו עובדים במקום מנהלת, קונדיטורית ומלצרים. "זאת הפעם הראשונה בארץ, ואפילו בעולם, שעסק מסוג זה נמצא בבעלותו של צעיר על הספקטרום האוטיסטי. מאז שרכשנו את בית הקפה, אנחנו מרגישים סוג של הצלחה מבורכת. אנשים מגיעים מכל רחבי הארץ, ושמחים מאוד כשהם פוגשים את עילי ומקבלים השראה", אומרת שולמית.
נטיות הלב
את בית הקפה מקשטים ציורים צבעוניים בסגנון אבוריג'יני, של הילידים האוסטרליים, שעילי מצייר — אהבה נוספת שלו. בשנתו האחרונה בתיכון למד עילי אצל המורה לאומנות נטלי ונטורה, על הציור האבוריג'יני ועל המוטיבים שלו. בשיטת ציור זו, משתמשים במקל עגול, שנטבל בכל מיני צבעים, ובאמצעותו יוצרים דמויות וסמלים. "עילי למד את הטכניקה, וביטא בציורים את נטיות לבו. התוצאה פשוט מרהיבה ומשמחת את הלב", מספרת שולמית.
תחום נוסף שעילי טוב בו הוא שחייה. הוא השתלב באימוני השחייה עם נבחרת עמק חפר. לפני שנתיים צלח עילי את משחה עמק חפר, שאורכו שלושה קילומטר, בעזרת המאמן שלו טל רסיס.
סיפורו של עילי נותן השראה לאנשים אחרים בקהילה, להורים לילדים מיוחדים, לאנשי חינוך ורווחה ולאנשי עסקים. במקביל עלה רעיון להפוך את בית הקפה למודל לחיקוי בעבור אוכלוסיות הצרכים המיוחדים.
מודל כזה, מספרת שולמית, מאפשר שילוב מכובד, ועם זאת, גם מאפשר לקהילה להכיל את השונה וללמוד לקבלו. "לפני כמה ימים הגיעה אלינו אישה במצב של דיכאון, וחברתה התעקשה להביא אותה לקפה של עילי, בהבטחה שמשם היא תצא במצב רוח טוב יותר. ואכן, אחרי שישבה בבית הקפה כשעה וחצי, יצאה האישה עם חיוך על הפנים ועם תקווה".
