ב־15 השנים האחרונות, בכל פעם שבני דניאל עושה קידוש בראש השנה, המחשבות לוקחות אותו אל ערבות הג'ונגל של קולומביה, אל אותו ראש השנה שבו התפלל לבורא עולם שיוכל לשוב ולראות את משפחתו.
"עברו כל כך הרבה שנים, אבל אני זוכר עד היום את ראש השנה ההוא שבו אני ושאר השבויים לא ידענו אם נזכה לראות שוב את אהובינו", הוא נזכר.
שנת 2003 היתה שנה של שינוי בישראל. האינתיפאדה השנייה הותירה את חותמה, גדר ההפרדה היתה רק בחיתוליה, והמשוחררים הטריים היו כאלה שהתגייסו כשישראל בערה ושוחררו באותו המצב.
"זו היתה אחת הסיבות שאורפז ואני החלטנו לנסוע לדרום אמריקה. היה מדובר ביעד זול, אך כזה שנוכל לשכוח בו מכל השירות הקשה שעברנו", הוא מסביר.
הטרק שהפך לסיוט
אורפז אוחיון (38) ובני דניאל (37) גדלו יחד במעלה אדומים והתגייסו לשירות צבאי כלוחמים. אוחיון בהנדסה קרבית, דניאל כרס"פ לוחמים ביחידת החילוץ.
לאחר השחרור תכננו היטב את הטיול שלהם וניסו לשמור על כל כללי הבטיחות. כשהבינו שוונצואלה מסוכנת מיהרו להגיע לקולומביה כדי להמשיך את הטיול שם.
"בזמן שאחרים חיפשו סמים אנחנו התרחקנו מזה וכל הזמן חיפשנו את הטרקים. כששמענו שיש טרק איכותי לעיר האבודה מיהרנו להירשם אליו ולהגיע לשם", נזכר דניאל.
בשנת 2003 רק מעטים הכירו את המקום. רוב התיירים העדיפו להתרחק מהאזור המסתורי. "כשני לוחמים לשעבר לא פחדנו, להפך. ידענו שאנחנו משלמים הרבה כסף, אבל מקבלים תמורה מלאה באוכל ובהדרכה", מוסיף אוחיון.
הם יצאו אל הטרק ב־12 בספטמבר, בשתי קבוצות ובהן 14 אנשים בסך הכל. בתום היום הראשון הם בחרו ללון בבקתה באזור.
לפנות בוקר כבר החלו לשמוע קולות חשודים. "בהתחלה חשבנו שאולי המדריך שלנו מתעורר כדי להכין לנו ארוחת בוקר, אבל כעבור שניות אחדות התייצבו מולנו לוחמים במדים ופקדו עלינו לרדת", מסביר דניאל.
בהתחילה הסתירו הלוחמים את האמת מהמטיילים. "הם הסבירו לנו שיש קרבות קשים באזור, ולכן הם חייבים לפנות אותנו למקום מיושב. הם חילקו אותנו לשתי קבוצות", נזכר אוחיון. "בני ואני הקפדנו להישאר יחד. לא ידענו לאן לוקחים אותנו, אבל ידעתי שהוא העוגן שלי".
אוחיון ודניאל נכללו בקבוצה שהיו בה שמונה מטיילים ובהם עוד שני ישראלים: עידו גיא וארז אלטויל. איתם היו גם שני אזרחים בריטים, צעירה גרמנייה ותייר ספרדי.
"הלכנו במשך שעות ארוכות ללא הפסקה, אבל עדיין לא חשדנו בשום דבר. בשלב מסוים אחד הבריטים הבין שכנראה מדובר בחטיפה וקפץ מהצוק באמצע הדרך. מצאו אותו כעבור יותר משבוע פצוע ורעב, אבל בדיעבד התברר שהאינסטינקטים שלו היו מדויקים", הם מספרים.
בסוף היום השני של המסע כבר חשפו הלוחמים הקולומביאנים את האמת לפני השבעה הנותרים.
"הם הסבירו שהם לוחמים של ארגון הגרילה ELN ושהם חטפו אותנו מטעמים אידאולוגיים וכדי לקבל כופר. מיד הסברנו להם שאין לנו הורים ושנינו עניים", צוחק דניאל. "אמרנו לעצמנו שאולי אם נגיד ככה הם יעזבו אותנו וישחררו אותנו".
האופטימיות שלהם היתה מוגזמת. מהר מאוד גילו השבעה שאין לחוטפים שום כוונה לשחרר אותם. "בני ואני החלטנו שאנחנו מנסים לברוח. ניצלנו את חילופי השמירות וברחנו", נזכר אוחיון.
"היה חושך אימים, וקפצנו אל נהר מקפיא. השומרים שגילו את זה לעגו לנו".
אחרי הכישלון הראשון חשב אוחיון על תוכנית נועזת ומסוכנת מקודמתה. "ביקשתי מבני את הלדרמן שלו ותכננתי לרצוח את השומר התורן. אמרתי שיכול להיות שנמות תוך כדי זה, אבל לפחות שזה יהיה במאבק", הוא נזכר. "בני היה הגורם הממתן ואמר לי שאנחנו צריכים לחכות".
ספטמבר: חגים עם החוטפים
"בהתחלה עוד ניסינו לאכול רק ירקות ואורז, אבל אתה מגיע שם לרמות רעב שבהן אתה מבין שאתה חייב לאכול כל דבר כדי לשרוד, אז עצמנו עיניים והתחלנו לאכול", אומר דניאל.
"הגענו למצב שבו נאלצתי לגנוב שוקולד מהחוטפים כי הייתי חייב להכניס משהו מתוק לפה", נזכר אוחיון. "המריבה היחידה שאני זוכר היתה כאשר רייני, החטופה הגרמנייה, לא רצתה לכבד אותנו מפחית הקולה שהיא שתתה.
"מרוב שהיינו רעבים, בכל פעם שראינו משהו שהזכיר לנו אווירה של בית התנפלנו עליו. זה היה החלק הכי קשה מבחינה פיזית".
מבחינה נפשית היו מועדי ישראל נקודת השבר. "בראש השנה עצרתי לרגע לחשוב והבנתי שהרסתי למשפחה שלי את השנה החדשה. אצלנו תמיד מקפידים על ציון החגים, ודווקא ברגעים האלה דמיינתי איך המשפחה שלי יושבת מדוכדכת ומנסה לדאוג שאשוב הביתה", מסביר דניאל.
ביום הכיפורים החליטו דניאל ואוחיון מראש שלא משנה מה יקרה, הם לא יאכלו. "רצה הגורל ודווקא ביום הזה התחלנו בהליכה מתישה של עשרות ק"מ, אבל לא יכולנו להכניס שום דבר לפה. הרגשנו שעברנו על חוקים רבים, אבל יום הכיפורים הוא מעבר לכל דבר.
אוקטובר: כשהחיים חסרי משמעות
אם החגים היו הרגעים הקשים למסורתיים, ימי ההולדת היו הימים הנוראים של החברים החילונים בקבוצה. "זה יום של חשבון נפש", מספר ארז אלטויל.
"באוקטובר היה לי יום הולדת, ומיד אחריו החלטתי שזה הזמן לשים קץ לחיי. כבר הכנתי חבל תלייה, אבל ברגע האחרון לא היה לי האומץ לעשות זאת".
אלטויל הגיע לקולומביה באקורד הסיום של המסע. "אחרי שמונה חודשי מסע, שבהם חודשיים היו בטן־גב, התאפשר לי לנסוע לקולומביה, והחלטתי שכך אני רוצה לסיים את המסלול שלי. לא דמיינתי שאחרי כל כך הרבה חודשים שבהם הייתי בגן עדן ונהניתי יחטפו אותי ויהרסו לי את המסע.
"כל המסעות הרגו אותי, וגם לא הייתי הרפתקן כמו בני ואורפז שרק רצו ללכת כל היום. אני חיפשתי משהו יותר רגוע, ואולי לכן לא הסתדרנו עוד לפני שנחטפנו, ובעיקר לאחר החטיפה", הוא משחזר.
על אף חילוקי הדעות החליטה הרביעייה הישראלית בשלב מסוים לשלב כוחות לקראת ניסיון בריחה נועז. "חפרנו חור בדלת שהיתה עשויה מחימר וניסינו להימלט דרכה. הצלחנו לברוח, אבל אחרי שעתיים של חופש החוטפים מצאו אותנו והחזירו אותנו אל מקום השהייה. כעבור יומיים ראינו שמי שהיה אחראי לנו הודח מתפקידו", נזכר דניאל.
"היינו חוטפים מכות מהשובים שלנו, והם הזהירו אותנו יותר מפעם אחת שעוד בריחה כזאת והם יהרגו אותנו. במקביל, השבויים הלא ישראלים האשימו אותנו שאנחנו רק מרגיזים את השובים ובגללנו כולם ימותו. ענינו להם שאצלנו לא מגישים את הלחי השנייה ואנחנו נילחם עד שנצא".
נובמבר: חוסר ודאות וכאב
במבחן התוצאה הוכיחה את עצמה דווקא הגישה של השבויים האירופים. הגרמנייה והספרדי היו הראשונים שהשתחררו.
"לא ידענו אם לשמוח או להתעצב. מצד אחד, זה משמח ונתן לנו פתח לתקווה. מצד שני, חששנו שבין שחרור לשחרור יעברו חודשים. הדבר שחששנו ממנו יותר מכל הוא להיות אחד המקרים שבהם השבויים משוחררים אחרי שמונה או תשע שנים", מבהיר אוחיון.
"לי היה חשוב לזכור בדיוק מה עברתי בכל יום, ועוד יותר מכך, זה עזר לי לפרוק את הרגשות שלי".
אמנם חוסר הידיעה ייאש אותם, אבל הם הקפידו להאזין לחדשות בכל יום ולברר אם מדברים עליהם. "זה החזיק אותנו בחיים לשמוע שאנחנו עדיין בכותרות. צריך לזכור שבאותם הימים היו קרוב לשלושת אלפים חטיפות בקולומביה, ורק בחלקן החטופים שבו הביתה בשלום".
מממשלת ישראל לא היו לחטופים ציפיות. "קולומביה זה לא אנטבה", הם מסבירים. "היה ברור לנו שהמדינה לא תצליח למצוא אותנו, אבל קיווינו שהמשפחות שלנו מנסות להזיז את העניינים ושמתבשל משא ומתן".
דצמבר: השחרור
החטופים לא ידעו שהם הפכו להיות פנים מוכרות בכל בית. במדינת ישראל פתחו את מהדורות החדשות בנושא החטיפה. הפנים של עידו, בני, אורפז וארז נעשו מוכרות, וכדי לקדם מהלכים של משא ומתן טסו המשפחות עד דרום אמריקה.
"המשפחות שלנו יצרו קשרים עם הכנסייה המקומית, ובדיעבד זה היה המהלך שהניע את השחרור שלנו", נזכר בני דניאל.
באמצע דצמבר, לאחר 101 ימים בשבי ובמרחק 800 ק"מ מן המקום שנחטפו ממנו, שוחררו הישראלים מהשבי.
"השובים הסבירו לנו שמתנהל משא ומתן לשחרורנו, והרגשנו שהשבי מתנהל באווירת סוף קורס. אורפז קיבל מטפחת מהשובים, וארז קיבל את סמל הכותפת של החוטפים. אני לא רציתי שום דבר מהם. מבחינתי, כל מה שיוצא מהטמא הוא טמא", אומר דניאל.
"רגע לפני חג המולד קיבלנו את ההודעה על השחרור. זה היה מרגש כל כך כי פחדנו להיכנס אל השנה החדשה בשבי", נזכר אוחיון.
"כשהשתחררנו היינו מסריחים ומותשים, אבל כשראינו את אח של בני חיבקנו אותו במשך שעה. אחר כך טסתי לסנטה מרתה ופגשתי את ההורים שלי. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי. כשראינו שעשו מהדורה מיוחדת בחדשות לרגל החזרה שלנו היינו בהלם".
קבלת הפנים שזכו לה השבים היתה מלכותית. ארז אלטויל קיבל חופשת התאוששות ממקום עבודתו הקודם, ותמונות גדולות של בני דניאל ואורפז אוחיון נתלו בכניסה למעלה אדומים.
"אני זוכר שכשיצאתי לדייט עם החברה שלי הנהג של אגד סירב לאפשר לי לשלם, והמוכר בשוק מחנה יהודה שזיהה אותי פתח לי שולחן מפואר והסביר שנכנסנו לו ללב".
חוזרים לשגרה
אחרי ששקע אבק הכוכבים ניסו הארבעה להתרגל לשגרה, אך נתקלו בקשיים. אלטויל נרשם ללימודי תקשורת, אוחיון שקע בסוני פלייסטיישן במשך חודשים ארוכים, ובני דניאל הרגיש רעב תמידי, "רציתי לאכול כל מה שזז".
אחרי התקופה הקשה החליטו החברים ממעלה אדומים לשקם את עצמם. הם סיפרו על חוויות השבי בסדרת הרצאות וניסו לכתוב ספר שהתבסס על יומן הזיכרונות של אורפז אוחיון למען התרפיה ואולי גם בניסיון לנצל את רגעי התהילה.
ואולם הספר לא זכה לאהדת הקהל לאכזבתם. "ברור שיש פספוס שהספר לא הצליח, בעיקר כשרואים את ההצלחה של יצירות שעוסקות בנושא", מסביר אוחיון, "אבל השגנו את המטרה. הספר גרם לנו לפרוק את הרגשות שצברנו ועשה עבודה טובה יותר מכל פסיכולוג".
כשהם מדברים על "הצלחת היצירות" הם מתכוונים לסרט "חזרה מטואיצ'י" ולספר ולסדרה "בשבילה גיבורים עפים", שלטענתם קיבלו השראה מהחוויה שהם חוו.
אלטויל העדיף שלא לצפות בה. דניאל דווקא כן. "ברור לנו שסיפור כמו שלנו היה חלק מבסיס ההשראה לסדרה. המקרה שלנו מזכיר את העלילה, למרות שלא ראיתי דמיון גדול בין הסדרה לחוויה שעברנו".
אוחיון מחזיק בעמדה שונה במקצת. "הסדרה הזכירה לי את מה שקרה ועוד יותר הזכירה לי עד כמה אני רוצה לסגור מעגל". הוא קובע.
דניאל ואוחיון החליטו להשאיר את הדברים מאחור ולא לעסוק עוד במה שחוו. הם ויתרו על הטיפולים הפסיכולוגיים והתמקדו בעשייה.
"אני לא רק שבוי. אני גם מהנדס בחברת חשמל, אב לשלושה ופעיל קהילתי במעלה אדומים. אלה ציוני דרך חשובים בחיי", מבהיר דניאל.
אלטויל, שנושק לגיל 40 וטרם התחתן, עוסק בעריכת וידאו ובניהול מופעים של סטנדאפיסטים. אוחיון, נשוי ואב לשניים, התגייס למשטרה, לא מעט בזכות האירוע.
"להבדיל מרוב השוטרים, אני מבין מה זה להיות כלוא", הוא אומר. "בזמן הקורס, כשסגרתי את תא המעצר, ידעתי בדיוק מה מרגישים האנשים שנמצאים מבעד לדלת. זו השליחות שלי — להיות שוטר טוב, אבל להיות קשוב גם לצרכים של הצד השני".
אתם חושבים שחייכם היו שונים אילולא נחטפתם?
דניאל: "החטיפה נשארה ככתם, אבל אני חושב שהצלחתי להישאר בדיוק כמו שהייתי. לעולם לא אמחל לחוטפים, אבל היום אני יודע להעריך כל דקה שיש לי עם הילדים. חשוב לי להיות שם איתם בכל רגע נתון".
"מאז החטיפה הפכתי לסרבן חתונות כפייתי. הייתי בכלא אחד, אין לי שום כוונה להיכנס לכלא אחר", מבהיר אלטויל בבדיחות.
"באופן מפתיע, לא נותר בי שום כעס על אף אחד. לא על החברים הישראלים, לא על החברים שלי לשבי, ואפילו לא על החוטפים. לא נתתי לטראומה הזאת להשפיע עליי".
סוגרים מעגל
בשנים האחרונות עלו היחסים בין דניאל ואוחיון ובין עידו גיא וארז אלטויל על שרטון. "כשמרק הנדרסון, השבוי הבריטי, החזיר את עידו ואת ארז למקום הפשע בגלל סרט דוקומנטרי שערך, הוא פסח עלינו, וזה לא מנע מהם להשתתף בסרט", הם מסבירים. "נעלבנו כי רצינו לסגור מעגל, אבל אנחנו חיים טוב גם בלי זה".
בזמן הסרט נפגש מרק עם אחד החוטפים שסירב לפגוש את הישראלים. "היינו בשבילו סדין אדום מכיוון שלכל אורך התקופה בשבי סירבנו לשתף איתו פעולה. החזרה לקולומביה היתה פחות מרגשת מכפי שחשבנו. לא הרגשתי עוצמת רגשות שקשה לי לשלוט בה", מתוודה אלטויל. הוא נותר בקשר טוב עם הנדרסון.
אלטויל עדיין מרצה על החטיפה בכל הזדמנות. ההרצאה, שנקראת "במבט חטוף", עוסקת בכל שלבי החטיפה. "לא נשארו לי טראומות מהאירוע, אבל אני חושב שמדובר בחוויה שצריך לשתף. אני יודע לדבר עם קהל ולכן החלטתי לספר את הסיפור שלי".
אוחיון ודניאל טרם חזרו לדרום אמריקה ומקפידים להבהיר שהם בעד המסע.
"אם יש דבר שאנחנו מצטערים עליו זו העובדה שלא הספקנו לראות את קולומביה. אם יהיו לנו כסף והזדמנות, היעד הראשון שלנו יהיה קולומביה. זו תהיה ההזדמנות שלנו לסגור מעגל ולשים את החטיפה הזאת מאחורינו".
