עליית יהודי תימן לארץ הייתה ועודנה אחד הרגעים המשמעותיים בתולדות המדינה בכלל, ובראש העין בפרט. קורותיו של ישעיהו דוד (77), תושב העיר, שעשה את כל הדרך ארצה כילד מהכפר אלקולעה במחוז שרעב בתימן, מיטיב לתאר את סיפורו של דור שלם אשר החל את דרכו במעברה ולימים הקים את העיר יש מאין.
"כשהייתי בן שבעה חודשים, נפטר אבי, יוסף בן מוסא למשפחת משולם זצ"ל", מספר דוד. "זכיתי לעלות לארץ כשהייתי בן תשע. יצאנו מהבית ברגל ביום שלישי אחר הצהריים, לאחר חג הסוכות לכיוון תעז, שהייתה העיר השנייה בגודלה בתימן אחרי צנעא. היינו כמאה אנשים בשיירה והלכנו לאט. כשהגענו לתעז, הערבים סגרו אותנו במעצר ושחררו אותנו בתמורה לשוחד. בתעז שהינו כחודשיים באזור שנקרא אלמג'רבה, סמוך לבית הכנסת של רבי שלום שבזי. ביקרנו שם בקברו".
לאחר כחודשיים, התארגנו היהודים במקום ליציאה לכיוון עדן. "ירדנו מאלמג'רבה לתעז ונאספנו על ידי כמה משאיות למחנה המעבר חאשד שבעדן", מתאר דוד. "חצינו מדבר בדרך, בתנאים קשים עם מחסומים של השלטון. כל שליט שעברנו בדרכו גבה מאתנו מס והנסיעה נמשכה יומיים.
"ביום שישי הגענו לשיח' עות'מאן - שם היה המחסום האחרון של השליטים השיח'ים. עשו לנו בדיקות בכל הציוד, אפילו בספרים. בסוף עברנו לצד השני של החומה, שם המתנו לכלי רכב ממחנה העולים שיאספו אותנו. עם כניסת השבת הגענו למחנה המעבר בעדן שהייתה עיר נמל ומושבה בריטית. נשארנו באוהלים במחנה כחודש-חודשיים וכשהגיעה השעה הסיעו אותנו לשדה התעופה במחנה עדן.
"כשהגענו לשם, ישבנו על האדמה עם הציוד שלנו שהיה בתוך שמיכות. ראיתי איך הטייסים מחזיקים את הפרופלור ומחממים את המנוע עד שזה הולך ומתניע. לאחר מכן העלו אותנו לתוך המטוסים עם הציוד שהיה לנו. ישבתי במטוס עם האחים שלי: שושנה, אברהם, שרה וראובן ז"ל, ועם אמא שלי, גניה".
ב־17 בפברואר 1950 נחתו בני המשפחה בארץ, ככל הנראה לפנות בוקר. "הגענו תוך שמונה שעות ונחתנו בנמל התעופה לוד", משחזר דוד. "נחנו בביתנים קטנים של הבריטים שהיו בקרבת שדה התעופה וישבנו שם עד הבוקר. משם לקחו אותנו על משאיות לעין שמר שהייתה מעברה גדולה". בעין שמר שהו בני המשפחה שמונה חודשים-שנה.
"היינו הולכים פעם-פעמיים ביום לחדר האוכל הגדול, עומדים בתור ומקבלים אוכל לכל המשפחה: לחם, קצת גבינה, אבקת חלב, קקאו ותה", הוא מציין. "לאחראי על המעברה קראו בוקי, והוא תמיד היה לבוש במכנסיים קצרים. כשהתקרבו הבחירות, בא ה‘גואל' - דוד בן גוריון. התימנים אהבו אותו והוא אותם. כולנו הלכנו לראות ולשמוע אותו, הוא היה מעין משיח בעינינו.
"כדי לעודד את הגברים והנשים להתגייס לצבא צה"ל ערך מצעד במסלול של שדה התעופה הסמוך. לא היה צורך בשכנועם של העולים להתגייס משום שהתימנים היו פטריוטים נלהבים".
במרוצת הזמן העבירו את העולים החדשים לפנימיות, לקיבוצים, למושבים או לעיירות. "כל האחים שלי הלכו למוסדות, רק אני נשארתי עם אמא", ממשיך דוד. "כשבא הגשם, הגענו לראש העין למחנה א'. נתנו לנו אוהל ליד שער הכניסה, מצד שמאל, ושיכנו אותנו בסמוך למגדל השמירה, שם הייתה הכניסה לראש העין בתקופת השלטון הבריטי.
"הצפיפות במעברה הייתה גדולה יותר מאשר בעין שמר. בראש העין נוצר מפגש תרבותי של כל בני הכפרים והמחוזות השונים מתימן. בתחילת או באמצע חורף 1951 היה גשם חזק בלילה, ושלג בעובי של כעשרים סנטימטר ירד על האוהל שלנו. האוהל ממש קרס עלינו".
אברהם דוד (80), אחיו של ישעיהו, שהיה אז בן 12, מוסיף: "אף אחד לא נתן לי תיק, לא עיפרון ולא שלח אותי לבית הספר. הייתי קם בארבע לפנות בוקר והולך ברגל מראש העין עד פתח תקוה, שם היו מחכים לי החקלאים עם החמורים והעגלה ולוקחים אותי לעבוד בשדות. הייתי הולך לעבוד בשמש ובגשם ואוסף עגבניות ומלפפונים בתמורה לשני גרוש. היינו יתומים מאב ולא היה מי שישגיח עלינו".
אברהם סירב לקבל עליו את גזירת העוני ונהג לאסוף אלומיניום, נחושת ושיירים של רימונים שנותרו לאחר מלחמת העצמאות ולמכרם. כך הצליח לקנות דירת חדר וחצי מאבן בשיכון ה' בראש העין.
לאחר כשנה באוהל במעברה בראש העין, עברו בני המשפחה לדירת חדר בשיכון ה'. באותם הימים בא העוני ואיתו הדחק. הארץ עוד הייתה בחיתוליה והפרנסה נמצאה בדוחק, כל שכן אצל העולים מתימן שהעברית לא הייתה שגורה בפיהם. "בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות היה הכל בתלושים", ממשיך אברהם. "היה צנע. קיבלנו הקצבה של 200 גרם סוכר לחודש לאדם, 200 גרם עוף ולא יותר מזה. היו כאלה שהיו הולכים למושבים להשיג מזון מעבר לקיצוב, וכשחזרו הייתה המשטרה מבצעת מחסומים ומחפשת מבריחים".
מועקת המחסור וגזירות הקיצוב הכבידו גם על אם המשפחה, שביקשה למכור את הקצבת הסוכר שקיבלה. "היא הייתה לוקחת את הסוכר של כולם ומוכרת באופן פרטי, בשוק השחור", מספר אברהם. "כך היא הייתה מקבלת יותר כסף כי אחרת לא היה לנו מה לאכול".
למרות התלאות והקשיים, ישעיהו לא מצטער, אפילו לא לרגע קט, על שעלה ארצה. "טוב לקבל את הטוב שבגאולה שבה זכינו מאשר לחיות על אדמת ניכר", הוא מדגיש. "העדה התימנית הסתגלה לכל עבודת הכפיים על מנת לחיות בכבוד ולא להיות לנטל ולמעמסה על מוסדות המדינה. בשמחה רבה סיקלנו אבנים, עבדנו בחקלאות, בקק"ל, במחצבות ובשמחה הפרחנו את השממה".
האם תיארת לעצמך שהמעברה שבה חייתם תקום עיר מפוארת כמו ראש העין?
"על זה באמת לא חשבתי. הייתי טרוד בפרנסה ולא יכולתי להתעסק גם בענייני העיר".
הרגשתם מקופחים?
"לא, חשבנו שאלה הם החיים וקיבלנו אותם באהבה".
ביום העצמאות הוא יתעטף בטלית ויקרא בהודיה ובברכה "הלל" לארץ ישראל. ברוך המקום שקישט עולם בענוותם של בני אדם. ולתפארת מדינת ישראל.
