בבוקר שבו עלינו על הטיסה דיווחו במהדורות החדשות בישראל על פריסת מערכת כיפת ברזל בגוש דן ועל הבליל הקבוע של קשרי הון שלטון. מרגע שנחתנו בניו יורק קיבלו את פנינו מכירות חג המולד, ובחדשות עסקו בעיקר במזג האוויר. הטוויסט הזה היה רקע מושלם לנסיעה לכינוס זינוק בעלייה של ארגון נפש בנפש, שמטרתו לעודד יהודים מארצות הברית לעזוב את השעמום החדשותי המוכר ולעסוק בסיר הלחץ הישראלי. אף שבראשי הדהדה השאלה "למה להם?!", התברר שדווקא יש אנשים, כמו סקוט גרוס, ניו יורקי בן 28, שבעיניו העניין מובן מאליו. "יהודים צריכים לחיות בישראל", קבע נחרצות. "לא משנה כמה טוב לנו כאן, ולרבים מאיתנו בהחלט טוב".
הכינוס זכה לכותרת "מעבר לאומת הסטארט אפ" ונועד לספר לעולים פוטנציאליים שישראל היא אימפריית היי טק שאינה מתחילה במחלף השלום ומסתיימת ברמת החייל, אלא מתפרסת על פני הארץ כולה. "חברת מובילאיי יצאה מירושלים", הזכיר לכולם זאב גרשינסקי, סמנכ"ל ארגון נפש בנפש. "וגם בפריפריה יש הזדמנויות חדשות". חנן ברנד, מייסד ושותף של קרן קורנרסטון ומייסד ויו"ר Made in Jerusalem, הוסיף אף הוא שמן למדורה: "הביטוי אומת הסטארט אפ שהודבק לישראל נוגע לא רק לתל אביב", הבהיר. "יש הצלחות אדירות גם בפריפריה. אם יש לך אנשים מוכשרים, אתה יכול להגיע מבאר שבע ומערד למרכז העסקי של ניו יורק".
ישראל במקום פלורידה
כינוס זינוק בעלייה יצא לדרך, והדוברים סיפרו על נפלאותיה של ישראל ועל הפוטנציאל ההייטקיסטי שממתין לכולם בירושלים ובפריפריה. העולים הפוטנציאליים גמעו את המסר ונראו מאוהבים. הציונות שלהם נטולת ציניות, ואת הברק שכיסה את עיניהם בכל פעם שנזרקה המילה ישראל לאוויר קשה לזייף.
גרוס, למשל, יכול להמשיך לאהוד לנצח את הניו יורק ניקס ואת הקבוצות והשחקנים הטובים בעולם, אבל ברק בכר, מאמן הפועל באר שבע, הוא השם שאליו הוא נושא את עיניו. גרוס נולד בבולטימור, עובד בחברה כלכלית מצליחה במנהטן ומצוי בשלבים מתקדמים בתהליך העלייה. "אני עדיין מנסה להבין מה אעשה עם העבודה ומתי אלמד באולפן", הוא אומר. "אני מקווה שאצליח לעלות בחודשים הראשונים של 2018".
אתה מצליח מאוד בחייך המקצועיים. למה לעזוב הכול ולעלות לארץ?
"אני אוהב את ארצות הברית, והחיים שלי פה מאושרים, אבל הייתי בישראל שמונה פעמים והרגשתי מיוחד מאוד. גם אם המשפחה שלי לא מאוד דתייה, היהדות קיימת בחיינו, ואני אוהב את התפילה. ההורים חינכו אותי כציוני, אבל לא דיברו על עלייה. בשנים האחרונות הבנתי שאם אני מתפלל שלוש פעמים ביום ומבקש בתפילה לחזור לישראל, לא הגיוני שלא אעשה זאת בעצמי. אומרים לי שאני רגשני כשאני מדבר על ישראל, וזה נכון. זה המקום שאני מרגיש מחובר אליו. אני הכי שמח כשאני בסביבת יהודים והולך לארוחות שבת, אז למה לא לחיות במקום שיש בו הכי הרבה יהודים? חוץ מזה, הנשים בישראל יפות מאוד, ואשמח לשאת ישראלית לאישה".
בפייסבוק שלך אתה מצולם בצעיף של הפועל באר שבע. מה נסגר?
"אני מקווה להקים קבוצת כדורסל בירושלים. זה חלום גדול שלי ושל כמה חברים, שלא נוכל להגשים בארצות הברית. זה עוד בשלבים ראשוניים, וקשה לי להרחיב בנושא", הוא אומר ואז מוסיף בעברית: "אני אוהב מאוד כדורגל".
גרוס עוקב אחרי מה שקורה בספורט הישראלי. "לדעתי, ספורט יכול להשפיע על החברה, כמו שהפועל קטמון עושה בצורה נהדרת בירושלים. אם ישראל תעפיל למונדיאל, זה יעשה טוב ליחסי הציבור שלה. להראות שאנחנו גם נורמלים. אני יודע שלא כדאי לבנות על זה, אבל לא מזיק לקוות".
עם כל הכבוד לציונות ולספורט, מה בנוגע לפרנסה?
"אני יודע שלא קל בישראל, אבל אפשר להצליח. ישראל היא כמו חברת מניות קטנה, יש עם מה לעבוד ויש לאן להתקדם. כל חברות הסטארט אפ שיוצאות מישראל עוזרות ויעזרו לישראל לצמוח".
מה אומרים ההורים? החברים?
"ההורים שלי ציונים גדולים, אבל הם מבוגרים, והרעיון לעבור לישראל נראה להם גדול מדי. אני אומר להם שבמשך 2,000 שנים לא יכולנו להגיע לישראל. ב־1948 היה קשה לעבור למדינה שלא ידעת אם תשרוד. אותו הדבר ב־30 השנים הראשונות של המדינה. אבל היום, גם אם יש דברים שקל יותר להשיג בארצות הברית, ישראל היא עדיין מדינת העולם הראשון, ויש לה הצבא הכי חזק באזור. נכון שיש טרור, אבל בארצות הברית יש לא פחות איומים וירי ברחובות. הסכנה נמצאת בכל מקום, ולכן זו לא בעיה. תחושת הבטן שלי היא שאם להורים שלי יהיו נכדים בישראל, גם אם הם לא יעלו, הם יבנו לעצמם בית בה. אף פעם לא הבנתי למה יהודים שיש להם כסף בונים לעצמם בית שני בפלורידה ולא בישראל. זה לא הגיוני".
טראמפ טוב לישראל
גרוס אינו מפחד מהמילה פריפריה, המילה שישראלים אוהבים כל כך להשתעשע בה, אבל חרדים מהאפשרות שבאמת יצטרכו לגור בה. "אשמח להשקיע בנדל"ן במקום כמו באר שבע", הוא מבטיח. "זה אזור מתפתח, ואשמח לעבוד שם וליצור דברים חדשים. זה יהיה אדיר. לאמריקאים אין בעיה להתכנס לקהילה. אנחנו גרים בפרוורים ונכנסים לעבוד בעיר. באר שבע רחוקה מתל אביב מרחק של 40 דקות נסיעה ברכבת, זאת לא בעיה מבחינתי".
בעיני הישראלים זאת בעיה.
"ככל שיותר אמריקאים יעברו לגור במקום, שהוא זול הרבה יותר מהמרכז, יותר אנשים יראו את ההזדמנות. אולי כרווק בן 28 עדיף לי לגור בתל אביב, אבל קודם כול נראה שהבנות הישראליות ידברו איתי בכלל".
לבחירתו של טראמפ הייתה השפעה על ההחלטה שלך?
"אין לי בעיה עם הנשיא. דווקא רווח לי, כי חשבתי שהוא טוב לישראל מבחינה ביטחונית. הבחירה בו לא דחפה אותי החוצה מארצות הברית, אבל עודדה אותי לעלות לישראל. שוב, אני אוהב את ארצות הברית. ההורים שלי עבדו קשה מאוד כדי לאפשר לי את החיים הטובים שיש לי עכשיו".
יש המון ישראלים שהיו מתחלפים איתך ברגע.
"הדשא של השכן לא תמיד ירוק יותר. נכון שאפשר לחיות פה חיים טובים ואולי קל יותר לעשות כסף, אבל בשורה התחתונה, יהודים צריכים לחיות בישראל. אימא שלי אומרת שצריכים להיות יהודים גם בארצות הברית, כדי שיוכלו להשפיע, אבל יש לנו ארץ שניתנה ליהודים. ארצות הברית נהדרת, אבל גם היהודים בגרמניה האמינו שהם קודם כול גרמנים ואז יהודים. זה לא עזר להם. צריך ללמוד את הלקח".
אלה שנשארים מאחור
הדשא הצהוב הזה, שעלול לגדול גם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הוא אחד הנושאים שגרמו למרדכי, 63, ולבנו גוריון, עורך דין במקצועו, להגיע לכינוס.
גוריון? מה מקור השם?
"הוא גור אריה, אריה קטן", הסביר האב הגאה בעברית כמעט צחה. כששאלתי לגילו של בנו, ענה בהומור יידישקייטי טיפוסי, "אני לא יודע, בכל שנה זה משתנה".
במשך כל הכינוס התרכז מרדכי בהכנת רשימות, האזין בקשב רב וניסה לקשור קשרים עם הדוברים. הוא הסביר שהוא מחפש משקיע ומוכן להעביר את הפרויקטים שהוא הוגה בתחום המחשוב הרפואי לישראל.
מרדכי עסק בפיתוח מערכות נשק, ובשנת 2008, כשהכה המשבר הכלכלי בארצות הברית, ספג פגיעה קשה, ורק בעת האחרונה הוא מתאושש ממנה.
בקרוב נראה אתכם בישראל?
"אל תמהר. זה לא כל כך פשוט. יש לי אימא בת 88, ואשתי סועדת את אמה שעברה שבץ, וזה לא פשוט להשאיר הורים מבוגרים מאחוריך. אנחנו צריכים ללכת צעד אחר צעד. עם זה אני מתחיל לעבוד על הפרויקטים שאני רוצה להקים בישראל. אם אחכה, בסוף אמות".
טליה רונה, 27, עובדת בחברה כלכלית בניו יורק, ואף אצלה העלייה מזמזמת בראש כבר שנים. גם היא מכירה היטב את החשש להשאיר מאחור את ההורים.
"אני חושבת על העלייה בעיקר בימים מסוימים של השנה, כמו ביום העצמאות, ביום ירושלים ובחגים, אבל עדיין אין לי תוכנית מסודרת", היא אומרת.
למה באת לכינוס?
"אני תמיד אוהבת לשמוע על סטארט אפ, יש ארוחת ערב חינם ואני יהודייה. אני גם אוהבת את המוזאון הזה למורשת השואה".
עד כמה זכר השואה נוכח בחייכם?
"סבי וסבתי הם ניצולי שואה מצ'כוסלובקיה ומהונגריה, ואימא שלי קונה הרבה ספרות שואה. זה עניין שנוכח מאוד בבית שלנו. אני גאה לספר שאני דור שלישי לשורדים. אחרי שהם עברו את כל זה, תורנו לשמור על המורשת".
טליה למדה שנה באולפנת שעלבים בירושלים, והלימודים הם שהדליקו בה את ניצוץ העלייה. "למדתי בבתי ספר יהודיים, ושם גדלתי על ארץ ישראל", היא מספרת. "מהרגע שהגעתי לישראל אני חולמת לעלות אליה. התאהבתי במדינה".
מה עוצר אותך?
"אני רוצה להיות מסוגלת להביא את כל המשפחה שלי לכאן, כדי שלא ארגיש שאני משאירה מישהו מאחור. יש לי אחריות כבת, אני לא יכולה פשוט להגיד להוריי, 'שלום, אני נוסעת, תתמודדו'. הם זקוקים לי עכשיו, קל וחומר בעוד עשר שנים. אני עדיין בתחילת הקריירה שלי, ולא ארגיש נוח לעזוב עם המשאבים שיש לי, אני צריכה לבנות את עצמי קצת יותר".
אילו תגובות את מקבלת?
"המשפחה לא כל כך תומכת ברעיון. יש לי הרבה חברים שרוצים לעלות לישראל, וכמה מהם כבר עשו זאת. הם אומרים שקשה בישראל, במובנים מסוימים יותר מבארצות הברית, על אחת כמה וכמה כשאין לך משפחה. אני לא רוצה להיות שם לבד".
החלוצים המודרניים
נפש בנפש, ארגון שפועל ללא מטרת רווח, נוסד בשנת 2002 ומאז הצליח להפיח חיים בעלייה לישראל מארצות הברית, מקנדה ומבריטניה. הארגון, בשיתוף משרד העלייה והקליטה, קק"ל, הסוכנות היהודית ו־JNF‑USA, פועל לצמצום המכשולים הכלכליים, המקצועיים, הלוגיסטיים והחברתיים שהעולים מתמודדים עמם. הארגון הגדיל מאוד את מספר העולים מארצות המערב והבטיח את קליטתם המוצלחת בארץ, שבאה לידי ביטוי בהישארותם של 90 אחוזים מהם כאן. כ־50 אלף עולים הגיעו באמצעותו ארצה, ובהם רופאים, חיילים בודדים, אנשי היי טק ומשפחות שמשתקעות גם בפריפריה, בנגב ובגליל.
הכינוס בניו יורק הוציא לדרך את מיזם זינוק בעלייה, שמשותף לקק"ל ולארגון, ומטרתו להמשיך את המומנטום ולעודד את התוכניות "עולים לצפון" ו"עולים לדרום", שמדרבנות את העולים להגיע לבאר שבע, לאשקלון, לערד, לכרמיאל, למעלות ולנהריה. המיזם זינוק בעלייה מקנה להם מענק של עד 20 אלף דולרים, מימון לסיורי גישוש לפני עלייתם ארצה וליווי צמוד בחיפוש תעסוקה ומציאת מוסדות חינוך לילדיהם.
"גם היום, 70 שנים לאחר הקמת מדינת ישראל, כל עולה חדש מסייע בפיתוח המדינה ובקידומה", אמר יו"ר קק"ל דניאל עטר. "שיתוף הפעולה המתמשך בין קק"ל ובין נפש בנפש נועד לתמוך בעולים שמעוניינים לקבוע פה את ביתם ולסייע להם, בייחוד כשהם בוחרים להשתקע בצפון ובדרום. המטרה שלנו היא להביא חצי מיליון תושבים לגליל ומיליון תושבים נוספים לנגב".
"הם החלוצים המודרניים", מסכם הרב יהושע פס, מייסד ומנכ"ל נפש בנפש. "הם מגשימים לא רק את חלומם האישי, אלא גם את חלום העם היהודי כולו".
