"נולדת לפני כשלושה עשורים, ילדה יפה שלי. הייתי מאוהבת בקסם שצמח בבטני ומאותו רגע הייתי שבויה. כשאביך ואני נפרדנו, נותרנו את ואחיך הגדול גיא (כל שמות הילדים בכתבה בדויים), ששמר עליך מכל משמר.
"עם לידת אחיך הקטן עמוס יצא המרצע מן השק ופקידות האופל התלבשו עלי. הייתי שבורה ומרוסקת ובכוחותיי האחרונים אחזתי בכם. עבדתי אז כמורה לפסנתר, אבודה, בהתמכרות קשה. אני כותבת לך עכשיו וליבי הולם בפראות, הדמעות חונקות אותי. גם היום אני אופה לך עוגה, כבכל שנה ביום הולדתך. שנים של דמעות חלפו מאז שילדיי נעקרו, פוזרו לכל עבר, נשארו ללא שורשים והותירו אותי גוססת. כל כך הרבה הייתי רוצה לספר לך, אך את מסרבת לפגוש בי. אני נתתי לך חיים, אבל את, מבלי שידעת, החזרת אותי לחיים".
אתי אגיסון, 53, תושבת יפו, נדדה בין העולמות. מפסנתרנית מחוננת, תלמידה מצטיינת ואשת משפחה הפכה למכורה לסמים ולשם דבר בעולם הפשע. ילדיה הוצאו מחזקתה בהחלטת משרד הרווחה.
שירי, בתה שהורחקה ממנה, נולדה בסתיו, והוא מחזיר את אגיסון שוב ושוב אל מעגל הגעגוע. לפני שבועות אחדים, ביום הולדתה של בתה, היא כתבה לה פוסט מרגש, שזכה לאלפי לייקים ולמאות שיתופים. "הייתי כבולה בתוך כאב אינסופי, לכודה בציפורני מחלה ארורה. ערומה, נטולת כל, ללא נפש חיה אהובה או אוהבת לצדי", היא כתבה לה, "מעולם לא חתמתי על דבר. מעולם לא הסכמתי. שלוש שנים ניהלתי מאבק משפטי מול המדינה והגוף האימתני, אך כשלתי. את ואחיך אומצתם, ולא יכולתי להשיב אתכם אליי. צר לי יפה שלי, צר לי שלא הצלחתי".
לא להתכופף
סיפורה של אגיסון רצוף טלטלות. בימים קשים של יאוש, בעת שריצתה מאסר ארוך בנווה תרצה, לא העלתה על דעתה שתהפוך לסיפור הצלחה של שיקום ותעביר הרצאות בנושא ברחבי הארץ. עם ההחלטה להיגמל החלה בלימודי טיפול, הדרכה ושיקום של נפגעי סמים במכללת הגליל המערבי בעכו. את הפרקטיקום עשתה בנווה תרצה מיד בתום לימודיה.
היום היא משמשת מדריכת שיקום בבית החולים אברבנאל, מנחת קבוצות וצוותים רב מקצועיים בתוכנית 12 הצעדים ומטפלת בהתמכרויות. בשעות הפנאי היא נרתמת בהתנדבות למען נשים חד הוריות ומשפחות נזקקות שפונות אליה בנוגע למעמדן במשרד הרווחה וחוששות לאבד את ילדיהן.
אחרי שנים של התמודדות עם משרד הרווחה, מה את אומרת לעובדי המשרד?
"שלכל אדם מגיעה זכות השיקום והטיפול. צריך למצות את כל האפשרויות לשיקום התא המשפחתי לפני שעוברים לערוצים אחרים. לא פעם אני מצטיירת כאנטי־מערכת, אבל אני לא נגדה. המאבק שלי נועד ליצור שינוי ולהזכיר לכל עובדת סוציאלית ולכל פקידת סעד שהן בחרו במקצוע כי טובת המטופלים היא המטרה העליונה, גם אם הן צריכות לצאת נגד המערכת לשם כך. כשאני רואה עובד סוציאלי שמתכופף מול המערכת ומטופלים משלמים את המחיר, אני לא יכולה לעמוד מנגד".
לבלוע את העולם
אגיסון נולדה בגרוזיה. אמה, אחות במקצועה, גידלה אותה לבדה, משום שאביה היה אסיר ציון. כשהייתה בת תשע שוחרר אביה מהכלא, והמשפחה עלתה לארץ. מגיל צעיר למדה פסנתר ונדרשה להתאמן שעות ארוכות. המעבר לישראל לווה במשבר גדול. "זו הייתה טראומה, הקליטה הייתה קשה. גרנו בקרוואנים של אופקים וכמעט לא יצאתי מהבית".
בגיל 17 נישאה בשידוך ובגיל 18 ילדה את בנה הבכור. נישואיה לא עלו יפה, בלשון המעטה, ובגיל 23, "אחרי שנים של סבל נוראי", עזבה את בעלה. היא לימדה פסנתר בקונסרבטוריון והאמינה שתסתדר, אבל לחיים היו תוכניות משלהם, ובמקום לעוף גבוה מצאה את עצמה נופלת אל הסמים.
איך פסנתרנית מחוננת, מורה למוזיקה, נופלת לסם?
"בגיל 23 חוויתי את מרד הנעורים, והוא הפך לחורבן בית שלישי. מאחר שאת הילדות העברתי בבידוד טוטלי, רק אני והפסנתר, עם אבא שמרן וקשה, כשעזבתי את בעלי רציתי לבלוע את העולם. גיליתי את החופש ואת העצמאות, גיליתי את עצמי ואת הנשיות שלי, ומה שהתחיל כשימוש חברתי הפך להתמכרות".
לא הצלחת לעצור?
"מי שלא יודע מהי התמכרות לא יבין זאת לעולם. בסמים גיליתי סוג של חופש. כשהייתי מסוממת הרגשתי שאני לא מושפלת ולא מונמכת. שאני מוגנת, משוחררת ומתריסה. עמוס, הילד השלישי שלי, נולד עם תסמונת גמילה, ואז החלה הנפילה אל התהום. לקחו ממני את הילדים. הרגשתי שקיבלתי אור ירוק להתאבד".
הציבו לפנייך את הגמילה כתנאי?
"איך אדם מסטול, מסומם ומלא יגון יכול למצוא כוחות להיגמל? איך אדם חסר כול יכול לחשוב על שיקום? רק רציתי להיות יותר מסוממת וקהת חושים, לא להרגיש כלום. ילדיי הפעוטים נלקחו ממני כאילו אין אלוהים, ואני נשארתי ריקה. הרגשתי שעקרו לי את הלב וקילפו ממני את העור".
אבל לא הייתה לך אז כל יכולת לתפקד כאימא.
"נכון, כי הייתי גמורה, אבל מה עם הילדים? לעקור אחים ולפזר אותם לכל עבר בלי חיבור? פעם בשבוע הייתי רואה את הילדה שלי למשך שעה, ובסיום הביקור היא הייתה צורחת, 'קחי אותי הביתה, אני אהיה ילדה טובה'. אחרי פגישה כזאת את רוצה למות. ובמקום גרם אחד את לוקחת חמישה, כדי לא להרגיש יותר כלום".
קומי או תתאבדי
אחרי שנלקחו ממנה ילדיה הרתה אגיסון שוב. בחודש השביעי הצליחה להיגמל וילדה את רונן. תקופת הפיכחון לא החזיקה מעמד, וגם את רונן לקחו ממנה רשויות הרווחה. "חוויית הפיכחון הייתה נוראה", היא אומרת. "התעוררתי וקלטתי כמה הרס קיים בחיים שלי וכמה אני לבד. זה שבר נורא".
זמן קצר לאחר לידתו של רונן נעצרה אגיסון על שוד בנסיבות מחמירות ונשפטה לתשע שנות מאסר. "לא הייתי מחוברת למציאות", היא מנסה להסביר. "לא ידעתי מי אני, מה אני ואיך. לא היה בשביל מי לקום ובשביל מי לישון. הייתי כלום ושום דבר".
במהלך השהות בנווה תרצה הגיע השינוי הגדול. "זה קרה ביום ההולדת השמיני של שירי", היא משחזרת. "בכלא הייתה מורה שהייתה חביבת לבי. באותו יום היא קישטה את הכיתה בציורי פרחים ועוגה, והלב התפוצץ לי מכאב. אמרתי לעצמי קומי או תתאבדי. ובאותו רגע החלטתי להיאחז בחיים. הבנתי שמגיע לי לחיות. למחרת פניתי למנהלת הכלא וקיבלתי אישור לעבור למחלקה הטיפולית".
ובלבך פיעמה התקווה שילדייך יחזרו אלייך?
"היה ברור לי שהמערכה הזאת אבודה, כי שירי ועמוס אומצו, ובכל זאת לא ויתרתי. את גיא ורונן מצאתי, והם שבו לחיקי. עם שירי ועם עמוס אין לי קשר, וזה שובר את לבי".
בשנת 2001 השתחררה אגיסון מהכלא, ותהליך השיקום שלה הפך לסיפור הצלחה. היום היא מרצה על הדרך שעברה לפני נציגי ארגונים. באחת ההרצאות שמעה אותה עו"ד ציונה קניג־יאיר, מנהלת המחלקה המשפטית דאז מטעם שדולת הנשים, והזמינה אותה להצטרף לשורותיה.
"לא אשכח את אתי", היא אומרת. "אישה מיוחדת ומקרה יוצא דופן. בתקופת כהונתי כמנהלת מחלקה היא הפכה להיות חלק ממשפחת שדולת הנשים. אני אישית למדתי ממנה המון. הסיפור שלה נגע בי מאוד. היא השתלבה בשדולה, הוכיחה את עצמה, וזו הייתה תפנית מהותית מבחינתה וניסיון מצוין לה ולנו. היום היא בתפקיד אחר, לשמחתי, והוא מאפשר לה מימוש עצמי מלא".
על הפנים
"זאת לא מלחמה, זה מאבק", מגדירה אגיסון את הירתמותה לעזרת הורים שמתמודדים עם משרד הרווחה.
"אני רוצה שבכל מקרה, כל עוד הילד אינו בסיכון מידי כמו אלימות, גילוי עריות, מכות או השפלות, ינסו הליך של שיקום בתוך התא המשפחתי והקהילה לפני שעוברים לערוצים אחרים".
גם הורה מכור הוא סיכון מידי.
"נכון, אני לא מתווכחת עם זה, אבל כששולפים ילד בכוח מאמו בידי פקידת סעד ושני שוטרים, הפרדתו מהאחים שלו והעברתו למקום מנוכר, היא טראומה לכל החיים".
מה רצית שיעשו?
"אני לא מתכחשת לכך שאתי אגיסון הייתה אז על הפנים. אני לא מסירה אחריות לרגע, אבל היום אני מדברת כאשת מקצוע. כשלוקחים מאימא את הילדים שלה היא נשארת חסרת כול, היא מתה והיא תמשיך להשתמש בסמים כדי למלא את הריק ואת החסר, בגלל הכאב, ההשפלה והפגיעה. לדעתי, משרד הרווחה צריך להגדיל ראש וליצור מערך של שיקום וטיפול בתוך הקהילה, בעזרת אנשים שיש להם יכולת להעניק משענת יציבה".
מה בדיוק רצית שיעשו איתך ועם ילדייך?
"שישלחו אותנו יחד למקום שנותן מענה לכולנו, כמשפחה, שהאחים לא ייקרעו זה מזה, שהתא המשפחתי יתרפא וישתקם יחד. בכל ביקור, כשהילדים שלך נלקחים ממך פעם אחר פעם, זה שבר איום. את רק רוצה למות באותו הרגע. ואם את כבר מכורה, זה רק מעמיק את הבור. פשוט תיכנסי לשם ותמותי".
בדיעבד יכולת לעשות דברים אחרת?
"אני לא חיה באשליות, אין אצלי 'אם'. לא נחתי יום אחד עד שמצאתי את הילדים שלי. ברגע שנגמלתי והתייצבתי ליכדתי את המשפחה שלי. החיים הוכיחו לי שכל מה שעברתי ניתן לי למען תפקיד. אספתי את הכוחות והמסוגלות שלי כדי להגיע לתחום הטיפולי".
פגשת אתי אגיסון נוספות?
"כל אחת ודרכה שלה. התפיסה שמכור הוא תמיד מכור שגויה, כי גם המכור הוא קודם כול בן אדם, וצריך למצוא את הדרך לעזור לו. אחד זקוק לגבולות, שני להכלה, שלישי לחיבוק. באיזו זכות המערכת חורצת גורלות של משפחות שלמות? איך אפשר להוציא ילדים מהבית לשבעה ימים של אבחון? אפילו כלב לא מוציאים מהבית כי הוא ימות מצער, אז ילד? ילדים הם לא חפץ".
היום אגיסון מקדישה את מרב זמנה כדי לעזור לנשים במצבה. "אני עושה את זה בעקבות פוסט טראומה", היא אומרת. "כאשת מקצוע אני עושה היום את מה שלא יכולתי לעשות בעבר, מתוך אמונה שמסוגלות הורית היא דבר הפיך. כשמציעים לאדם מענה שבאמת מותאם לצרכיו, דברים משתנים, ואני ההוכחה לזה".
מה הכי חשוב בעינייך בתהליך?
"הקבלה החברתית, הושטת היד. רק בעזרת קבלה וחיבוק אפשר לצמוח. כשאדם עומד מול פקיד סעד בחרדה גדולה כי עומדים לקחת ממנו את הילד שלו, כשהמקום שאמור לספק רווחה מטיל אימה, לא יכול להתקיים שום תהליך בריא".
התינוקת האזוקה
פרשת התינוקת האזוקה התפוצצה בתקשורת בינואר 2016, לאחר שהחליט משרד הרווחה להוציא תינוקת מידי הוריה, מכיוון שסברו שאמה סובלת מפיגור שכלי קל. התינוקת נאזקה באזיק אלקטרוני בחדר הלידה באיכילוב. האזיק היה אמור לצפצף כשהיא מוצאת מהתינוקייה. ההורים נאבקו להחזיר את התינוקת לחיקם, ובהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב הורה השופט שאול שוחט להחזיר את התינוקת להוריה. "פעילים חברתיים הודיעו לי שעומדים לקחת את התינוקת מיולדת באיכילוב. האם שלחה לי תמונה של הרגל האזוקה, ומיד העליתי פוסט, והוא גרף עשרות שיתופים", מספרת אגיסון. "במקרה הזה פעלנו כדי לארגן סיעוד ליולדת ולתינוקת, להכין את הבית לשובן ולגייס עורכת דין פרו בונו. לאחר חודש של מאבק עקשני הוחזרה הילדה להוריה".
תגובת משרד הרווחה:
"בשנת 2016 יצאה לדרך הרפורמה של שר העבודה והרווחה חיים כץ בכל הקשור לסידור ילדים במסגרות מגינות. על פי מדיניות המשרד, טובתו של הילד היא מגורים עם הוריו, והמשרד נאלץ להתערב רק במקרים שבהם רווחת הילד אינה מאפשרת המשך מגורים בבית הוריו. ברפורמה נכללו שינוי נוהלי העבודה, ובכלל זה הנגשתם להורים ושמירה על ייצוג הולם של עמדתם בוועדה. כ־2,000 ילדים מוצאים מביתם בכל שנה, כ־50 אחוזים מהם נמצאים בהשמה חוץ ביתית על פי בקשת ההורים או בהסכמתם לתוכנית הטיפול. יש עדיפות לסידור האחים יחד ולשמירת הקשר ביניהם. אחדים מהילדים חוזרים הביתה באופן מתוכנן, בהחלטה משותפת של ההורים ושל גורמי המקצוע.
"היום המשרד מפעיל הכשרות בקרב עובדים סוציאליים ותוכניות כדי לקדם את שיקום המשפחות והחזרת הילדים לביתם באופן שיאפשר שמירה על רווחתם מוקדם ככל האפשר. מדיניות המשרד היא לראות את הילד גדל במשפחתו הביולוגית, ולכן מופעלות עשרות תוכניות במסגרת התוכנית לילדים בסיכון, תוכניות בקהילה וכדומה".
