סיפור החיים של זהבית ורסנו נע כמו רכבת הרים מלמטה למעלה. מאז שהיתה ילדה סבלה מחרמות, התעללות פיזית ונפשית מצד בני גילה. אבל אז הגיע המהפך והיא הפכה לרקדנית בולטת עם רקורד מרשים. עכשיו היא רושמת ניצחון מתוק עם סטודיו לריקוד שהיא פותחת באופן עצמאי.
ורסנו רוקדת מגיל 4 והשתתפה עד היום בהופעות, תחרויות ואפילו זכתה בגביעים עם הלהקה החדשה שלה: "אני מהמכורות היחידות בפתח תקוה שלקחו את זה רחוק".
כעת, אחרי למעלה מ-20 שנים של ריקוד, היא פותחת את הסטודיו הראשון שלה לריקוד שבו היא מלמדת שלל סוגי מחול כמו בלט, מודרני, ג'אז, היפ הופ ועוד.
זהבית כידוע היא לא היחידה בתחום. עם ענקיות כמו סיגי ניסן, אתי פולישוק ורבות אחרות בעיר, התחרות קשה.
אז עכשיו את נכנסת למגרש של הגדולים?
"הכל קרה כל כך מהר ותוך חודש הרמתי את זה. חסכתי המון כסף בשביל להגשים את החלום הזה. בצבא וגם אחרי חסכתי כל שקל והייתי חדורת מטרה. אני חושבת שזה התחיל כבר מהרגע שראיתי את הסרט בילי אליוט. אני מרגישה סטודיו קודם לכל, כי זה הבית שלי. אני מרגישה שזה הישג גדול בשביל מישהי בגיל שלי להרים סטודיו לבד.
"התחרות מאוד קשה בעיר אבל בנות מכירות אותי ושומעות עליי ואוהבות אותי ואת הסגנון שלי ואת הדרך המקצועית שלי. אני מאמינה בעצמי ובסטודיו שלי. אני לא רוצה שיסעו עד לתל אביב בשביל להגיע לסטודיו מקצועי. אני מאוד מאמינה בפתח תקוה ואני רוצה שיקבלו אצלי את ההשראה ואת הכלים שקיבלתי".
זהבית הקימה לאחרונה להקת מחול מקצועית שנקראת 'שני עולמות' והיא שילוב של העולם החרדי והדתי עם העולם החילוני בלהקה אחת: "רכבתי על ההצלחה שלי שקרתה לי ב-3 השנים האחרונות שלי. הרגשתי שזה הזמן לפרוץ. ובניתי להקה מבנות דתיות וחילוניות. הלהקה מופיעה רק בפני נשים והשנה אפילו התקבלנו לתחרות ארצית ביחד עם כל בתי הספר הכי מקצועיים ותוך שלושה חודשים אימנתי את הבנות וקטפנו את 3 המקומות הראשונים באליפות הארץ. יש הבדל גדול בין להיות רקדנית ולהיות על הבמה לבין לראות את היצירה שלך על הבמה וזה מדהים ומרגש".
"השפילו אותי ופגעו בי"
זהבית נולדה לפני 26 שנים בפתח תקוה ומאז היא מתגוררת בשכונת רמת ורבר. היא מספרת שהיא רוקדת מאז שהיא זוכרת את עצמה וכל חייה הייתה במסגרות ריקוד: "התחלתי ללמוד ריקוד בגיל 4 אצל אחת המורות המוכרות בעיר. להורים שלי לא היה כסף והייתי צריך להישאר אצל אותה המורה במשך שנים".
כשהתבגרה והתחילה להופיע, שמה אותה המורה בשורה האחרונה, או בתוך בובה במופעים: "היא ניסתה להסתיר אותי. תמיד הייתה את הילדה היפה והמועדפת שהייתה מקדימה ואמרתי לעצמי עוד בכיתה ג' שאני רוצה להיות שורה ראשונה וזה מה שגרם לי להיות הרבה יותר טובה ולרצות עוד יותר את הריקוד. בזכות כל מה שעברתי בחיים שלי וזה שהייתי בשורה האחרונה ובתוך תחפושות של בובות רציתי את זה עוד יותר וזה מה שגרם לי לאהוב את הריקוד עוד יותר ולהיות טובה".
סיפור החיים עליו זהבית מדברת הוא סיפור לא קל של ילדה דחויה שאף אחד לא רצה להיות חבר שלה. היא מספרת על התעללות של ילדים, ואפילו אלימות פיזית: "כולם קראו לי מכוערת. הייתי הילדה הכי מנודה בבית ספר. עשו עליי חרמות. צחקו עליי, על החיצוניות שלי, על השם שלי. מה זה זהבית לעומת נועה? בר? שמות של נסיכות יפות".
איך הרגשת?
"הרגשתי שהם צודקים. שהם לא אומרים את זה סתם. חוויתי חוויות נוראיות. . היו מחכים לי אחרי בית ספר וזורקים עליי אבנים, היה ילד שהיה סתם הולך איתי מכות ומתעלל בי בלי שום סיבה. באיזשהו שלב הוא הפסיק. היו לוקחים לי את המחברות והספרים בתיק וזורקים ומשחיתים לי רכוש".
מי ידע על זה?
"אף אחד. הייתי לבד ובכיתי. לא סיפרתי למשפחה כלום. ילדים זה עם תמים. מצד אחד אני אומרת לעצמי שבזכות הדברים האלה צמחתי כי אלו חוויות שאתה לומד מהן, לומד איך לא להיות כזה ואיך להיות בן אדם שיעריצו אותו, אבל אני לא יכולה לשכוח את זה. ביקשתי בכיתה י' מהיועצת ללכת לפסיכולוגית. אצלה בכיתי, אצלה פרקתי את הכול, כושהייתי יוצאת ממני חזרתי לשים את המסכה. הסתרתי את כל הרגשות שלי".
גם כשרקדה הרגישה דחויה והרגישה את אותם צחקוקים ואותם מקובלים שלא רוצים בחברתה: "לא היו לי חברים. היו איתי תלמידות שידעו שאני לא מקובלת וגם רקדו איתי בסטודיו. זה עובר בכל מקום וגם שם הייתי הכי מכוערת וגם שם צחקו עליי וזה ליווה אותי עד גיל 18."
כשהחליטה לעבור לסטודיו אחר, הייתה המבוגרת ביותר מבין רקדניות צעירות יותר: "המורה שם השפילה אותי מול כולן. זה יה כנראה חלק משיטת הלימוד שלה, לרדת עלי מול ילדות קטנות אבל צמחתי מזה. רק אחרי שרכשתי את כל הידע שיכולתי לרכוש והגעתי לרמה שרציתי להגיע אליה עזבתי את כל המקומות שלמדתי בהם מחול ואמרתי שאני מפה אעשה את זה לבד".
בתיכון החליטה זהבית שלא להמשיך לסבול ולהיות עם אותם הילדים שהתעללו בה ועברו לתיכון עמל א', שם למדה במגמת אמנות: "הייתי ילדה מאוד מופנמת ואני שמחה שאני פרצתי ועברתי לתיכון אחר. עברתי לעמל א' כי רציתי להתנתק מכולם, לא ללכת לבן גוריון, אחד העם או גולדה. רק כשהגעתי לעמל א' באמת התחילו להתייחס אליי ולקחת אותי כאיזה פרוייקט והבנות עשו לי שפם וגבות כי אף פעם לא היה לי את הקטע הזה של טיפוח. סיימתי את התיכון ובסופו של דבר זכיתי מקום ראשון בבגרות באמנות בעבודת גמר שלי בציור. עשיתי פרוייקט של רקדניות וציירתי ציורים ענקיים שהרשימו את כולם. זה תחביב ישן שלי.היום זנחתי את זה כי יש לי הרבה עבודה בריקוד".
"הכול פרוטקציות"
במהלך שירותה הצבאי שירתה זהבית בפרקליטות הצבאית בצריפין. היא לא הוגדרה שם תחת תפקיד של ספורטאית מצטיינת אבל עשתה רושם על הפרקליט הצבאי הראשי, שהיה ספורטאי בעצמו: "הם ראו שזה בדם שלי. הפרקליט הצבאי הראשי היה מאוד בעד ספורט והשתתפתי בכל מיני תחרויות בצבא שבמסגרתן זכיתי במקום ראשון. הוא נתן לי להמשיך את האימונים שלי בסטודיו בפתח תקוה. היו נותנים לי להשתחרר במיוחד פעמיים בשבוע לשיעורים והייתי הרקדנית המצטיינת של הפרקליטות".
כשהשתחררה, התקבלה ללהקות מקצועיות והתחילה לבסס את מעמדה בתחום: "לא האמנתי שזה מה שאני אעשה. מאוד קשה להתקבל למסגרת מקצועית אבל רציתי כל כך להגיע להישגים ולא היה אכפת לי לקרוע את עצמי בשביל לרכוש עוד כלים וידע".
כשניסתה ללכת לאודישן באקדמיה למחול בתל אביב, נתקלה בחומה בצורה שניסתה למנוע ממנה להתקדם בתחום: "רציתי להיות הכי טובה ולהתפתח הלכתי לאודישן באקדמיה למחול ולא התקבלתי. שלחו לי פשוט שלא התקבלי, בלי הערות ובלי כלום. רק אחר כך הבנתי למה והבנתי שזה לא בשבילי".
מה ראית שם ששינה את דעתך?
"ראיתי איך העולם הזה עובד ואיך הוא מלא בפרוטקציות. מורים מבתי ספר שבהם יש מגמות מחול מקצועיות שולחים את התלמידים שלהם וממליצים עליהם, חלק מהמורים הם שופטים בעצמם והתלמידים הם של אותם מורים. אותי לא שלחו וניגשתי לבד. רק יוצאי מגמות מחול כמו מ"תלמה ילין" מתקבלים כי יש להם את הקשרים ואני באתי לבד. אחרי שדחו אותי אמרתי לעצמי שאני אלך ואצור משהו משל עצמי".
זה היה חשוב לך?
"כל הרקדנים הטובים בארץ מגיעים לשם ומנסים להתקבל. זה היה האודישן היחידי שעשיתי כל החיים. זה לא מובן מאליו. רקדנים רוצים להתקבל לכל מקום אפשרי וללהקות שהגעתי הגעתי בזכות עצמי כי הם רצו לראות את הטכניקה שלי ולא שאני אעשה אודישן אלא פשוט לראות איך אני משתלבת. לימודים באקדמיה גם מבטיחים תעודה, אבל עשיתי את זה בדרך שלי".
"הצילום היה התרפיה שלי"
בגיל 21 עם השחרור מהצבא והקבלה ללהקות הצבאיות היא הרגישה שהיא פורחת. אבל בגיל 23, לפני שלוש שנים, היא גילתה את עולם הצילום, והתחילה לטפל בעצמה דרך המצלמה: "התחלתי להצטלם כדי לראות איזושהי מראה ולהסתכל על עצמי בצורה אחרית. בגלל מה שעברתי כילדה לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה אבל ידעתי שאני רקדנית טוב ודרך הריקוד אני יכולה להביע את עצמי. הייתי מצטלמת בהמון שיתופי פעולה עם צלמים שהיו מצלמים אותי בפוזיציות של ריקוד. הפכתי את זה לאיזשהו פרוייקט משלי והתמונות שלי היו מתפרסמות בפייסבוק, שאז רק היה בצמיחה".
החשיפה התחילה להגיע?
"זה גרף המון תגובות ולייקים והעלה לי את הביטחון. התחילו לפנות אליי מלא צלמים להצטלם וככה זה התחיל להתגלגל. במקביל המשכתי לעבוד ולרקוד עד לפני 3 שנים, אז הפסקתי לרקוד בלהקות אבל המשכתי ללמד. הצילום היה התרפיה שלי וזה עזר לי להתמודד עם הנפש הפגועה שלי".
הצילום עזר לה לבנות את הבטחון שלה, אבל גם עזר לה לפתח קריירה ולהתחיל להיות דוגמניות בשביל צלמים מקצועיים: "גילה אותי צילם בשם אילן בר שעשה לי צילומים מרהיבים ומקצועיים ושם בעצם נעשה ביני לבינו החיבור הזה של כמו בת ואבא כזה, הוא אימץ אותי ואהב לצלם אותי והוא נתן לי את המקום להתבטא מבלי שהוא יעיר לי".
כחלק מההתפתחות הזו החלה זהבית לעבוד עם חומרים, כמו קמח ואבקות שונות שהוסיפו נופך אחר לתמונות שלה: "בניתי פרוייקטים והתפתחתי בתחום הצילום. עבדתי במקביל בעבודה הרגילה שלי בחברת ביטוח ולימדתי ריקוד. הצילום היה המראה שלי. הבמה שלי. להופיע בפייסבוק, באינסטגרם, בעיתונות, והייתי מסתכלת על עצמי במראה ולמדתי לקבל את עצמי".
ככה לאט לאט בנתה את עצמה, עם שנים של נסיון בריקוד ובהוראת ריקוד, צילומים והופעות. עכשיו היא מגשימה את החלום שלה ופותחת סטודיו משלה: "מגשימה חלום של גיל 30 ומקדימה אותו ב-4 שנים".
איך בכלל מתחילים לחשוב על הקמת סטודיו?
"זה מתחיל מזה שאתה מסתובב בעיר ורואה כל מיני מקומות להשכרה ואתה מדמיין את הסטודיו שלך נמצא שם, אתה מדמיין את עצמך מלמד ריקוד, אתה מדמיין את הרקדניות נמצאות שם, את המבנה כולו ואיך שזה יראה מבפנים, ואז רק נשאר להגשים".
למה פתחת סטודיו דווקא בפתח תקוה?
"פתח תקוה זאת העיר שלי. חד משמעית. שאלו אותי בעבר למה אני לא עוברת לעיר הגדולה תל אביב ועניתי ש אני מאוד אוהב את פתח תקוה ונאמנה לה והיא מאוד חשובה לי. אני בקשר גם חברי עם חברי מועצה משני צדי המפה הפוליטית שעזרו לי לגדול ולהתפתח. אני רוצה להביא את המקצועיות לפתח תקוה. אני שהסטודיו יתפתח ויגדל. שאנשים ירצו להגיע אליי מהמרחקים. להיות שם דבר, שירצו לבוא לסטודיו שלי במיוחד ושיכירו אותי. אני רוצה לעשות הסטוריה בתחום".
וגם היית בטלויזיה לא מזמן, ב"רק רוצים לרקוד" בערוץ 2.
"הזמינו אותי ורצו שאני ארקוד עם קמח אחרי שהם ראו את התמונות שלי. מה שקרה זה שנתנו לי להמתין 10 שעות. הייתי לחוצה ויום לפני לא ישנתי ואני מגיעה לאודישן ומגלה שהרצפה חלקה, במיוחד עם הקמח, וכל הריקוד שתכננתי עם קפיצות וצעדים מיוחדים השתבש. יצא שאלתרתי ריקוד על הרצפה וזה יצא מיוחד אבל ממש לא כמו שרציתי וזה מבאס כי יכולתי להתקבל בקלות".
מה השופטים אמרו?
"השופטים אמרו שזה לא היה מספיק. התבאסתי מאוד אחרי. חשבתי שיעשו ממני צחוק אבל הוציאו אותי דווקא ממש סבבה. באתי לשם רק עם אבא. ההורים לא מעולם לא תמכו כל כך בריקוד. ההורים שלי לא עשירים ורק שאלו כל הזמן איזה רווח יהיה לי מזה. הייתה לי הזדמנות ללמוד משפטים אחרי השירות בפרקליטות הצבאית ואמא שלי אמרה לי ללכת לכיוון הזה ושזה יביא כסף אבל זאת לא אני. אני האמנתי בריקוד. אני עשיתי את שלי ומה שנשאר לי זה למלא את הסטודיו וללמד בנות לרקוד".
