בשנה האחרונה לבש איש התקשורת החרדי מנדי ריזל את המדים הירוקים יותר מאשר את החליפות השחורות וכובע הקנייטש. בזמן שחוק הגיוס משסע את העם ומעמיק את הפערים בין הציבור הכללי לבני הישיבות הוא עושה מילואים כמו אחרון הלוחמים. "הרגשתי שאני חייב לעשות משהו אחרי האבידות הקשות שספגנו מאז ה-7 באוקטובר", אומר ריזל שראה מחלון ביתו בשדרות את המחבלים על הטנדרים הלבנים.
מה שהתחיל כמשימה קצרת מועד הפך להתחייבות בלי תאריך שחרור. "אמרתי לאשתי שאני הולך לשבועיים, גג חודש, אבל אני עדיין במילואים". בניגוד לרבים במגזר החרדי שמשתמשים בלימודי התורה כדי לא לשאת בנטל, הוא מנצל את החברותא הצבאית כדי לקרב את הלוחמים ליהדות. "אני תמיד לוקח איתי תפילין ומניח לחיילים בגדוד".
קראו גם:
הטלפון שהציל חיים
ריזל (39), נשוי ואבא לארבעה בנים ובת (בגילאי 3 עד 16), משמש כשדרן ופרשן צבאי של הרדיו החרדי "קול ברמה" וכפאנליסט בערוץ 14. הוא עשה את המסלול המקובל בקהילת חב"ד אליה הוא משתייך: לימודי תורה בישיבה, הסמכה לרבנות, חתונה, כולל, הקמת משפחה, והשתלבות בשוק העבודה. במשך שנים הוא נשא בלבו את החלום הכמוס להתגייס וב-2021, במהלך תקופת הקורונה, הפך לחייל באופן רשמי.
"התגייסתי למסלול שלב ב' ועשיתי טירונות מקוצרת של פיקוד העורף", הוא מספר. "לאחר מכן קצינת ההסברה בפיקוד העורף בבסיס אורים משכה אותי אליה. שירתתי כקצין הסברה ונדרשתי להשתתף בשניים-שלושה תרגילי היערכות בשנה". כמו בביטוי "אין תפקידים קטנים יש שחקנים קטנים" - הוא הרשים את מפקדיו ובפברואר 2023 קיבל דרגה של קצין מקצועי אקדמאי (קמ"א) שמקבילה לדרגת סגן.
במסגרת התפקיד הוא התבקש להיות זמין בשבתות, בניגוד לאורח החיים הדתי. "התייעצתי עם הרב שלי והוא נתן לי אישור להדליק את הטלפון הנייד בשבתות", הוא מספר. "הוא אמר שאם אציל חיים של אדם אחד, זה שווה הכל".
הוא לא שיער שההיתר יהיה כל כך שימושי מספר חודשים לאחר מכן, כשמחבלי החמאס פלשו לשדרות ורצחו כ-70 תושבים. "בזכות הטלפון הזהרתי את בני המשפחה והצלתי את חייהם", מספר ריזל. את מאורעות ה-7 באוקטובר הוא זוכר לפרטי פרטים. "ביום שבת מוקדם בבוקר הבן שלנו העיר אותנו כי הוא שמע פיצוצים", הוא משחזר. "האזעקות עוד לא התחילו וניסיתי להבין מה מקור הרעש. דקה לאחר מכן הצופרים הופעלו וירדנו לממ"ד שנמצא בקומה הראשונה של הבית. כדי להעביר לילדים את הזמן ולהסיח את דעתם מהאזעקות הבלתי פוסקות העברתי להם מורשת קרב על מלחמת יום כיפור מבלי לדעת שבאותם רגעים מתרחש מחדל הרבה יותר גדול".
בשלב מסוים הוא הבחין שאין יותר יציאות של כיפת ברזל: "אז הבנתי שקורה משהו חריג והדלקתי את הפלאפון כדי להתעדכן עם המפקדת שלי. איך שהטלפון נדלק הווטסאפ שלי התפוצץ וראיתי לראשונה תמונה של המחבלים על הטנדר".
המפקדת חיזקה את החששות שלו והודיעה לו: "המחוז נכבש, תעשה מה שאתה מבין". מאוחר יותר התברר שהמחבלים שחדרו לבסיס רצחו שמונה חיילים. "הסרטונים והתמונות שרצו בקבוצות נראו לי כמו פייק ניוז. ראיתי אנשים נחטפים ונרצחים ולא האמנתי שזו המציאות שמתרחשת אצלנו".
אחרי שקולות הירי התקרבו לביתו הוא שיתף את אשתו והתחיל להתקשר לטלפונים הקוויים של בני המשפחה. "השיחה הראשונה היתה לאחות של אשתי גרה ליד גבעת קובי ממנה מתצפתים על עזה", הוא מספר. "עדכנתי אותם והצעתי להם לבוא אלינו כי אנחנו גרים בשכונה פנימית יותר. בעלה רצה לנסוע למשפחה שלו בקרית מלאכי אבל היא לא הסכימה. בדיעבד החיים שלהם ניצלו כי המחבלים הסתובבו ביציאה מהעיר ורצחו אזרחים, וגם הגיעו לשכנים שלהם בשכונה".
הם הספיקו להגיע לביתו של ריזל זמן קצר לפני שהנוחבות פלשו לשכונת מגוריהם. בהמשך הוא הזהיר גם את הוריה של אשתו, שהמחבלים עברו פעמיים ברחוב מגוריהם, וגיס נוסף שעמד לצאת לבית הכנסת.
איזו תפנית קיבל ההיתר של הרב.
"אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא נתן לי זכות גדולה כשגלגל לידיים שלי את הטלפון. זו היתה השגחה פרטית".
בסלון של איש השב"כ
מספר שעות אחרי תחילת המתקפה הוא הרגיש שהממ"ד לא מספיק בטוח: "אנחנו גרים בבית האחרון בקצה המשעול. ידעתי שאם המחבלים יגיעו לרחוב שלנו אנחנו נהיה מטרה נייחת קלה". הוא זיהה את אחד השכנים מהבניין הסמוך, אלירן ברבי, איש שב"כ נושא נשק, משקיף על היירוטים וביקש שייתן להם מחסה. "יצאנו מהבית בריצה כשאנחנו חשופים לירי", הוא מספר. "זה היה כמו סצינה מסרט פעולה שמריצים בהילוך איטי".
במשך למעלה מ-24 שעות ישבו בסלון דירתם של השב"כניק ואשתו ההרה ארבע משפחות שהמתינו לגרוע מכל. "עשינו משמרות מול החלון כדי לראות אם המחבלים מגיעים", נזכר ריזל.
איך היתה האווירה בחדר הצפוף והטעון?
"בהתחלה היה הרבה בכי וחרדה בקרב הילדים והנשים, הרגשנו שאנחנו מחכים למוות שלנו. אבל ככל שחלף הזמן התרגלנו לסיטואציה וניסינו להפיק ממנה את המיטב. בשלב מסוים לקחנו ספר תנ"ך ועשינו 'הקפות' של שמחת תורה מסביב לאי במטבח כדי להעסיק את הילדים".
למחרת, בבוקר יום ראשון, הם נמלטו מהעיר. "צה"ל עדיין לא אישר לצאת משדרות שהיתה שורצת במחבלים אבל לא יכולנו להישאר שם אפילו עוד דקה", הוא מספר. "נסענו תחת ירי לבני משפחה שגרים בעיר אחרת".
הרב מאיר סטמבלר, יו"ר הקהילה היהודית באוקראינה שמנהל בית הארחה לפליטים אוקראינים בסמוך לבודפשט, הציע להם מקום מפלט. "אשתי חשבה שזה יעשה טוב לילדים ורכשה כרטיסים", אומר ריזל. "אני לעומת זאת הייתי אובד עצות, מצד אחד רציתי להיות איתם אבל מנגד הוקפצתי בצו 8. המפקד בפיקוד העורף אמר לי שהמשפחה קודמת לכל והציע שאסע ואחזור אחר כך".
הוא ביצע את הוראת המפקד אבל רגשות האשמה קיננו בו: "איך אני יוצא מהארץ בזמן שמאות אזרחים קוטעים את הטיול בחו"ל כדי להתגייס למלחמה?".
אם אין בד"צ - תאכל עוגות
ההזדמנות לעשות תיקון הגיעה מספר חודשים לאחר מכן, ונדמה שמאז הוא ממשיך לתקן בשביל החברה החרדית כולה. "בפיקוד העורף כבר לא היו תקנים אז התחלתי לחפש בקבוצות ואצל חברים איפה אפשר להתנדב", אומר ריזל. "מישהו בקבוצה של הטירונות שלח לי מודעה על יחידה שמחפשת מילואימניקים לאבטחת צירים בעוטף עזה. התקשרתי לחבר טוב שלי מפיקוד העורף והתנדבנו ביחד".
נשמע שנזרקת למים העמוקים.
"המשמרות היו קשוחות אבל היתה ערבות הדדית ואחווה בין כולם. המפקדים השתדלו להתחשב בצרכים של המילואימניקים החרדים למרות שאי אפשר לשמור במאה אחוז על המצוות וההלכות".
איפה פגשת את הקושי?
"זו היתה הפעם הראשונה שעשיתי שבתות מחוץ לבית. התגעגעתי לתפילות בבית הכנסת, למזמורים כמו 'אשת חיל' סביב שולחן השבת ולארוחה המשפחתית".
אפרופו אוכל, איך שומרים על כשרות בתנאי שטח?
"כשאין מנות כשרות למהדרין לא אוכלים בשר ומסתפקים בתוספות וירקות. קיבלנו גם ארוחות מאלפי המתנדבים שהגיעו לשטחי הכינוס ולמוצבים באזור הגבול".
נתקלת בתגובות משמיצות במחסומים?
"להיפך, הרוב פרגנו ואמרו כל הכבוד. אחד הנהגים שעשה מילואים בעזה ועבר במחסום התרגש לראות אותי על מדים. גם הציבור מחבק - באחד הימים יצאתי עם אשתי לבית קפה באשדוד והאחראי משמרת שלח לנו פינוקים כי הייתי על מדים".
אשתך הרוויחה ביושר את התואר אשת מילואימניק.
"ממש כך, היא עשתה ויתור גדול אבל הבינה שזה בוער בי. גם הילדים מעריכים אותי למרות שזה בא על חשבונם - שבת אחרי שבת שאני לא בבית או נאלץ לעזוב באמצע כי המצב מחייב".
אותם מדים אבל לוק שונה
כשהסבב במחסומים הסתיים הוא עבר לבסיס דימה הסמוך לקיבוץ בארי במקום לחזור הביתה בתחושת סיפוק. "באותה תקופה התפרסם שאבי גולדברג ז"ל, לוחם מילואים מבוגר ממני, נפל בקרב", מסביר ריזל. "אמנם לא הכרתי אותו אבל לקחתי קשה את המוות שלו. הרגשתי שאני לא יכול להרשות לעצמי להפסיק לשרת".
במשך ארבעה חודשים שירת בבסיס הסגור תחת אוגדה 99 ו-252 יחד עם עשרות מתנדבים חרדים. "נערכו מראש להגעה שלנו ונתנו לנו מגורים נפרדים ואוכל בכשרות מתאימה", הוא אומר.
הרגשת חלק מההווי הצבאי?
"אני חושב שאף פעם לא אצליח להיטמע לחלוטין מבחינה חברתית".
אז החייל החרדי נדון לבדידות?
"זה נכון בכמה מובנים. למרות שכולם לובשים את אותם מדים המראה החיצוני שלנו, עם הכיפה השחורה והזקן הארוך, מסגיר את ההבדלים. בכל מקום אתה נראה אאוטסיידר ואנשים לא תמיד יודעים איך לגשת אליך ומה גבולות השיח. כחרדים אנחנו צריכים להישמר יותר ובאופן אוטומוטי מתבדלים במידה מסוימת".
הצלחת לאמץ את הסלנג הצה"לי?
"אני מרגיש שאני מכיר יותר דקויות ומונחים צבאיים ופחות סלנג".
כמי שרואה מקרוב איך המערכת עובדת הוא מפקפק בסיכויים של צה"ל לקלוט אלפי חיילים חרדים בסדיר. "המדינה הולכת איתם ראש בראש ורק מגבירה את ההתנגדות", הוא אומר.
הכי מורעל שיש
בנו הבכור (16) מתקרב לגיל ההתייצבות בצו ראשון אבל ריזל מודה שלא ימהר לשלוח אותו לבקו"ם. "אני מעדיף שהבנים שלי ילמדו תורה ששומרת על העם לא פחות מהצבא", הוא אומר. "אם בגיל 21, בתום המסלול הישיבתי, הם ירצו להתגייס אתמוך בהם. גם אם יחליטו לעשות שירות רגיל לא אעמוד בדרכם".
לדבריו, הצעירים מצויים בסיכון גבוה יותר להתרחק מהדת במהלך השירות: "בגיל 18 האישיות שלהם עדיין לא מגובשת והם מושפעים בקלות. אורח החיים של נער חרדי שונה מאוד מזה של בני גילו החילונים או הדתיים, הוא יידרש לעמוד במבחנים קשים יותר".
איך הרגשת השבוע כשהמפלגות החרדיות פרשו מהקואליציה?
"הזרם של חב"ד אליו אני משתייך דוגל בהשתלבות ובעשייה, ולכן הגישה שלי קצת פחות קיצונית. אני מאמין שבהידברות ופשרה הדדית אפשר להגיע למתווה גיוס סביר".
צה"ל יכול לסמוך לפחות על חרדי אחד שימשיך להיות מורעל: בחודשיים האחרונים עושה ריזל יומיות במחנה בר לב ליד קרית מלאכי. אם זה תלוי בו הוא ילבש את המדים עוד הרבה זמן: "אני חש גאווה ומרגיש זכות להסתובב עם המדים. אני חושב שיש בזה אמירה חזקה ללא מילים".
