מה מושך צעירה מגבעת עדה לנסוע לסיירה לאון, אחת המדינות הנחשלות באפריקה, ולשהות שם במשך חודשים ארוכים בלב היער?
בשנה האחרונה הפכה סיירה לאון לבית של ממש עבור קארין זאבו בת ה־35, מאז שהחלה לשמש כמנהלת במיזם להצלת שימפנזים הנמצאים בסכנה הכחדה.
היא התגלגלה לתפקיד הלא שגרתי הזה דרך הארגון ההומניטארי הישראלי "ישראייד", במסגרתו נחשפה לראשונה למדינה המורכבת הנמצאת במערב אפריקה ולארגון "טאקוגמה" המקומי, המנהל מקדש למען הצלת הקופים הנדירים.
קראו גם:
דרך העבודה במקום, מעבירה זאבו לאוכלוסייה המקומית את המסרים שכל כך חשובים לה: חינוך להגנת הסביבה, קיימות ושמירה על כדור הארץ. "אנחנו מלמדים את האוכלוסייה מה זה שימפנזים, כמה הם דומים לנו וכמה חשוב להגן על היער שבו הם חיים. את התכנים האלו הצלחנו להכניס לתוכנית הלימוד הלאומית בכל בית ספר בסיירה ליאון, וזו הצלחה ענקית", היא אומרת בגאווה.
הכול התחיל בטיול
ראשיתו של המסע הייחודי הזה החל בטיול סטנדרטי בחו"ל אותו עשתה אחרי לימודי התואר בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. כשחזרה, הרגישה שלא מיצתה את חיידק הטיולים שדבק בה.
"רציתי להמשיך לטייל ומצאתי את עצמי עובדת כדיילת אוויר ב'אל על' מה שאפשר לי להמשיך ולטייל בעולם. אחרי תקופה ממושכת כדיילת אוויר, חיפשתי דרך להמשיך לחקור את העולם אבל עם ערך מוסף.
"רציתי להכיר תרבויות אחרות ונרשמתי ללימודי תואר שני ב'פיתוח בינלאומי' באוניברסיטה העברית בירושלים. זה תואר מאד פרקטי שמגיעים אליו סטודנטים מכל תחומי הלימוד וגם ממגוון רחב של מדינות. הלימודים עצמם מתקיימים באנגלית וכוללים ארבעה חודשי התמחות במדינה מתפתחת".
לדברי זאבו, מדובר בלימודים הכוללים פיתוח מים, חשמל ותשתיות, דרך פיתוח חינוך והעצמת נשים, ועידוד יצירת מקורות הכנסה לאנשים שחיים בתנאי עוני.
"בלימודים מצאתי את החיבור שלי בין העבודה הסוציאלית לעבודה עם אנשים ותרבויות אחרות כמו אפריקה, שתמיד עניינה אותי וחלמתי לעבוד שם. ההתמחות היא במדינה מתפתחת או קהילה מתפתחת והיא הזדמנות ליישם את התאוריה שלמדת".
את ההתמחות שלה עשתה בצ'אני, כפר מבודד וקטן בחוף הפראי בדרום אפריקה. בתום לימודי התואר השני היא הצטרפה ל"ישראייד" שפעיל בהתערבויות בקהילות שחוו אסון, דרכו הגיעה לראשונה לסיירה ליאון.
לסיירה ליאון היא הגיעה כדי לסייע במגיפת האבולה, מחלה זיהומית מסוכנת, שהתפרצה במדינה ב־2014 וגבתה קורבנות רבים. בשהות הזו נחשפה לפעילות של ארגון 'טאקוגמה' שמציל את השימפנזים.
טאקוגמה הוא שמורת מקלט לשימפנזים שהוקמה בשנת 1995 על ידי בלה אמרסקאראן ורעייתו שרמילה והוא מהווה בית לשימפנזים שעברו התעללות, ושימפנזים יתומים ונטושים: "הזן שחי בסיירה ליאון ה'ווסט אפריקן שימפנזי' נמצא בסכנת הכחדה מיידית. אם לא נשנה את מצב הדברים שם, עוד דור אחד או שניים אחרינו כבר לא יראו שימפנזים בטבע. ההערכה היא שבסיירה יש כיום בסביבות כ־5,000 שימפנזים בטבע".
ומה מאיים על קיומם?
"אנשים צדים אותם למאכל, הקהילות מאוד עניות וכדי לשרוד, מוכרים את תינוקות השימפנזים כחיות מחמד. כריתת יערות גשם בעולם, מביאה לכך שיש להם פחות מקומות מחיה. זו חיה מאוד טריטוריאלית. קהילות עניות במדינה שמחפשות מקור פרנסה מיידית, כורתות עצים, מבלי להבין שהעץ הוא חלק קריטי בקיום, יש גם בעיית כריית חול במדינה, הכול מאוד הישרדותי במקום הזה. מכל הסיבות הללו קיימת סכנת הכחדה מיידית לשימפנזים".
איך השימפנזים מגיעים אליכם למקלט?
"אלינו מגיעים שימפנזים מאוד צעירים, וכשזה קורה זה אומר שהאמא נרצחה ונלקחה למאכל. לפעמים הציידים מנסים למכור לנו את התינוקות, יש מי שמנסים לגדל כחיית מחמד, ואז מגלים שזה לא כל כך חמוד ומעבירים את השימפנזה הקטנה למקדש ולפעמים אנחנו שומעים שיש מקום מסוים שבו מוחזקים הקופים בתנאי שבי ובתמיכה של הממשלה יחד עם ריינג'רים (שוטרי שטח), מחרימים ולוקחים. לפי החוק אסור לצוד, למכור או לגדל את השימפנזה כחיית מחמד".
בטאקוגמה לא רק מגדלים ומשקמים 105 שימפנזים, אלא גם עובדים עם קהילות שבשטחן יש שימפנזים, כדי לפתח איתן מקורות הכנסה אלטרנטיביות, שלא מסתמכים על שימפנזים או כריתת עצים.
"זה יכול להיות דרך חקלאות, שכן האדמה שם מאוד פורייה, או דרך יוזמות תיירותיות אקולוגיות", מסבירה זאבו, "אנחנו מנסים להוביל את התושבים להבנה ששווה להשאיר את היער כמו שהוא, כי אפשר להרוויח כסף דרך תיירות ואנשים יבואו לראות שימפנזים או ציפורים מסוימות.
"אנחנו מכשירים ריינג'רים מתוך הקהילות ומשלמים להם משכורות כדי שיגנו על היער ויש לנו כמה סיפורי הצלחה של ציידי שימפנזים שהפכו להיות ריינג'רים. לצד זה אנו עוסקים גם במיזמי חינוך, איכות סביבה ומיחזור".
נשמע שהחיים שלך הם כמו בסרט, עם בגדי חאקי וכובעי ספארי.
"בקשר לבגדים זה די נכון, אבל בערב, אם אלך לבילוי בעיר, אין לי בעיה לעלות על שמלה ולהשאיר את בגדי העבודה מאחוריי", היא צוחקת, "אבל משמעותו של היום יום שלי הוא לדאוג לשמורה בהיבטים של ניהול כוח אדם, ניהול פיננסי, ניהול תוכנית מתנדבים, ניהול המלון בשמורה עצמה שהוקמו כדי לממן חלק מהפעילות שלנו. ייזום אירועים כמו אירוע יוגה ערבי ג'אז בשמורה וטיולים בתחום התיירותי, זה מה שהכניס אותי לטקוגמה.
"לא הגעתי דרך שימפנזים, אני יותר מכיוון הפיתוח תיירות. יש לנו למשל מיזם של 'אמץ שימפנזה' שתורמים 60 דולר בשנה ומקבלים עדכונים שוטפים על מצבו והתפתחותו, יחד עם תמונות שלו, יש כל מיני מיזמים".
אחרי ששהתה בחופשת מולדת קצרה, היא צפויה בקרוב לחזור לסיירה לאון והפעם בתפקיד מנהלת תיירות אקולוגית, תפקיד שמשמעותו גם המשך הפעילות הקיימת בשמורה וגם יצירת אירועים נוספים וחדשים.
"יש כעת כוונה לפתח יחד עם הקהילות שאנחנו עובדים איתן, מעין טיול מעגלי ברחבי סיירה ליאון שמורכב מהקהילות השונות והאטרקציות שיש לכל קהילה להציע, מה שיכול למשוך תיירים. כלומר מעין חבילה כזו שכוללת טיול במדינה כשהרווחים יחולקו עם הקהילות".
בתוך כל הרומנטיקה של ההתחברות לטבע ולחי, אין געגוע לארץ? למנעמי המערב?
"הקשר עם הארץ מאוד חסר, המשפחה, החברים, במיוחד בקורונה במהלכה לא הגעתי לארץ תקופה ממושכת. עברו בי מחשבות שאם קורה משהו בארץ, אני תקועה פה. מאוד הדאיג אותי להיות רחוקה בתקופה הזו. אין כאן הרבה ישראלים, כרגע יש עוד אחת, יש עוד כמה יהודים בקהילה עצמה. חסר לי לדבר עברית לפעמים וחסרה תחושת הקהילתיות. כן יצרתי קהילה אחרת, אבל ברור שהלב נמצא בישראל".
3 צפייה בגלריה
זאבו. "אני כן מרגישה שהייתי רוצה להישאר באפריקה ולראות את התוצאות של מה שאני מפתחת"
(צילום: יאיר שגיא)
מה המשפחה חושבת על ההרפתקנות שלך?
"זה משתנה מאדם לאדם, אבא שלי למשל שהוא דמות מרכזית מאוד עבורי, תומך במה שאני עושה. אבל יש דיבור כזה כללי בסביבה של 'מתי יעבור לך?' זה יעבור או אולי לא, זה אורח חיים. אני כן מרגישה שהייתי רוצה להישאר באפריקה ולראות את התוצאות של מה שאני מפתחת. סיירה ליאון הפכה להיות בית עבורי, אני לא יודעת אם יש לי כוח להקים בית חדש במדינה אחרת שהיא לא ישראל או סיירה ליאון, ימים יגידו".
יש בך גם תחושת שליחות? אי אפשר שלא לחשוב על ד"ר ג'יין גודול, האנתרופולוגית הבריטית והמומחית העולמית לשימפנזים שבמשך חמישים שנה חקרה אותם ושהתה לצידם בטנזניה שאפריקה.
"הייתי אומרת 'שליחות מפוקחת'. זה התחיל כמשהו מאוד אידיאולוגי־רומנטי, במובן של לדמיין את עצמי בכפר קטן באפריקה, ואז גיליתי את המציאות, היום אני רואה את זה כמשהו שגם לי יש רווחים גדולים ממנו. אני חיה במדינה יפהפיה, בכל יום חופש אני בחופיה המרהיבים, אני יכולה להרשות לעצמי אורח חיים שכנראה לא יכולתי להרשות לעצמי בארץ.
"ואפרופו ג'יין גודול, טאקוגמה הוקם לפני 26 שנה, בביקורה הראשון בסיירה ליאון כשפגשה את המייסד, שהיה מציל ומשקם שימפנזים בביתו. היא אמרה לו שהוא מפספס כאן את הייעוד שלו ושכנעה אותו להקים מקלט. כשהגיעה לביקור בפעם השנייה, משרד התיירות בסיירה ליאון הכריז על שימפנזים כחיה הלאומית כאן. ג'יין היא חברה טובה של הארגון ותומכת נלהבת בו".
מה הכי חסר לך כשאת כאן?
"יש קהילה לבנונית מאד גדולה, אז אוכל מהבית דווקא קל למצוא, כמו חומוס טחינה, אבל כן חסר משהו בדוגריות הישראלית, שלפעמים מאוד קשה לי איתה, אבל בחו"ל אני מתגעגעת אליה. חסרה המשפחה, החברים, לדבר עברית, לא חשבתי שיהיה לי כל כך חסר לדבר את העולם הרגשי שלי בצורה אותנטית. השפה הרשמית בסיירה היא אנגלית, השפה המקומית היא 'קריו' שמושתתת על האנגלית ונורא קל להבינה. אני מדברת כמה משפטים בה בעיקר סלנג, וברכות".
זאבו אמנם חיה בשמורה, אבל חצי שעה של נסיעה, מקרבים אותה לאזורים אורבניים, ולשירותים חיוניים. "בעיר יש מסעדות, סופרמרקטים, בר, את המינימום שכל מערבי צריך בשביל לחיות. החיים שלי בשמורה הם אולי צעד אחד אחורה, למשל אין לי מקרר בבית או מזגן. חשבתי שיהיה קשה אבל גיליתי שהיער קריר והמקום נמצא על הר אז אין בעיה. אני מרגישה שמצאתי את הדבר הזה שמחזיק בתוכו את כל העולמות שמעניינים אותי ובנוסף, כן, התחברתי לשימפנזים".
"טקוגמה" - המקלט להצלת שימפנזים
106 שימפנזים מוחזקים במקלט שנמצא בסיירה לאון שבמערב אפריקה. הם חולצו מתנאי שבי קשים, לרוב כפעוטות, לאחר שנצודו למטרת מכירת בשר למאכל ולמסחר. "טקוגמה" לא רק מטפלת באותם שימפנזים אלא גם מנסה לטפל בבעיה עצמה באמצעות העלאת המודעות של שמירה על יערות הגשם בהם השימפנזים חיים, תוך עזרה לאותן קהילות שחולקים את אותה סביבה עם הקופים, כדי לייצור הכנסה אלטרנטיבית.
במהלך החודש הקרוב נפתח מבצע תרומות לתמיכה בשימפנזים השוהים בטקוגמה כדי לסייע לארגון לזכות בכספים נוספים באמצעות קמפיין יום הנתינה לקופי העל (giving day for apes). הקמפיין הינו תחרות גיוס כספים עולמית בין המקלטים לקופי על באמריקה, אסיה ואפריקה.
אפשר לאמץ שימפנז בעלות של 60 דולרים בשנה.
