לפני כשני עשורים אחד המעברונים הזכורים בטלוויזיה, במיוחד בערוץ 2 המסחרי דאז, היה "שתיים זה תמיד ביחד". למרות שהתאומות אופיר ושחר דקל (20) מראש העין עשו בזמנו את צעדיהן הראשונים בעולם, הן לא דמיינו עד כמה הסלוגן יהיה נכון עבורן.
הן עברו יחד את כל המסלול החל מבית הספר אשכול, דרך חטיבת הביניים גוונים ועד תיכון בגין, שם למדו יחד גם ביולוגיה ורפואה, התייצבו זו לצד זו בבקו"ם, המשיכו בצוותא לטירונות ולאחר מכן המשיכו לקורסי חובשים וחופ"לים (חובש פלוגתי), ושירתו יחדיו במפח"ט (מפקדת חטיבה) גבעתי.
רק בחודש נובמבר האחרון נפרדו דרכיהן לראשונה כשאופיר עברה לבא"ח (בסיס אימון חטיבתי). כעת, ימים ספורים לפני השחרור, הן מתכננות להתאחד מחדש. "אנחנו מתכננות ללמוד רפואה יחד ומאמינה שנעבור מהבית יחד", אומרת אופיר.
"להרגיש בנוח"
אז איך השתיים עברו כברת דרך כה משמעותית יחד? "כבר מגיל צעיר ידענו שאנחנו רוצות ללמוד רפואה, לכן למדנו ביולוגיה ורפואה בתיכון", מספרת שחר, שגדולה מאופיר בשתי דקות. "במנילה (שאלון העדפות - מ"ד) דירגנו את התחום בראש סדר העדיפויות ויצא ששובצנו באותו תפקיד וגם התגייסנו באותו יום".
קראו עוד>>>
אופיר מספרת כי "בגלל שכל החיים חווינו הכל יחד ולא היינו במסגרות שונות, אמרנו שהצבא זאת אחלה מסגרת כדי לחוות דברים אחרים. בסוף קורס חובשים אמרנו לקצין המיון שאין לנו בעיה לשרת באותו אזור, אבל אנחנו מעדיפות במקומות נפרדים.
"הרגשנו צורך לומר שפה זה נגמר כדי שלא יכירו אותנו כחבילה. אלא שאז הייתה לנו הפתעה ובטקס הסיום קיבלנו אותו שיבוץ. אחר כך יצאנו יחד גם לקורס חופ"לים".
איך זה לעשות שירות צבאי עם הבן אדם הכי קרוב אליכן?
שחר: "חטפנו הלם ראשוני כשהגענו לבקו"ם. פגשנו אחת את השנייה בין תחנה לתחנה והיינו שם בתורנות מטבח יחד, שזו גם הייתה סטירת לחי.
"היה לנו נורא קשה להסתגל למסגרת ששונה לגמרי ממה שהכרנו, אבל היה לנו מזל שבשונה מכולם הייתה לכל אחת מאיתנו מישהי שהיא מכירה ויכולנו להרגיש בנוח. ידעתי שיש מישהי שחווה את זה איתי ומבינה את זה, כך שזו הייתה חוויה".
אופיר: "זו הייתה חוויה מלחיצה ומוזרה בהתחלה. אנחנו הבוגרות בבית מתוך שלוש אחיות, כך שלא היה לנו ידע מקדים ולא היו לנו אחים גדולים להתייעץ איתם. את הקורס חובשים עשינו בזמן הסגר הראשון וסגרנו 45 יום, אז היה מאתגר מאוד.
"למרות שלא היינו שם באותה כיתה, לדעת שכשאת מסיימת את היום יש מישהי שאת יכולה להרים אליה טלפון, להתייעץ איתה או ללמוד איתה למבחן ביחד - זו שלוות נפש. גם ההורים, עד כמה שהם דואגים, לא יבינו בדיוק מה אתה עובר, וזו באמת הייתה רגיעה נפשית שיש לך את מי לשאול ועם מי להתייעץ. זה לא מובן מאליו".
בטח להורים היה נוח עם העובדה שאתן משרתות יחד.
אופיר: "מצד אחד היה להם קשה כי מבחינתם הלכנו ללא נודע, אבל מצד שני היה להם שקט נפשי ששובצנו באותה טירונות, באותו תפקיד ובאותו מקום. והם ידעו שיש לנו אחת את השניה".
"צוחקת ברקע"
בדרך כלל כשמדובר בתאומים או בתאומות במקרה הזה הסביבה נוטה להתבלבל ונוצרים מצבים משעשעים. "אני זוכרת שקמתי באחד הבקרים לצחצח שיניים לפני שמתחילים את הלו"ז", משחזרת שחר.
"פתאום כמה בנות הגיעו אליי והתחילו לדבר איתי מתוך מחשבה שאני אופיר. בשלב כלשהו זה כבר הפך לבדיחה פנימית בבה"ד 10".
אופיר: "היה איזשהו מבחן ולדעתי שחר סיימה אותו לפני. כשהמפקדת שלי יצאה החוצה, היא התחילה להתעצבן עליה ושאלה למה היא בחוץ עם הטלפון. בדיעבד היא הבינה שזו שחר ולא ידעה כל כך מה לעשות עם עצמה.
"היה מקרה נוסף בחדר אוכל בבה"דים, כשאמרו לנו לעמוד בטורים בכניסה. אחד הקצינים אמר 'הטור של שחר להיכנס' כי הוא חשב שאני זו אחותי. הוא לא הבין למה הכיתה של שחר נכנסת ואני צוחקת ברקע.
"ואז הוא לקח אותי הצידה ושאל 'איך מבדילים ביניכן?'. עניתי שבעזרת העגילים. מאז בכל פעם שרצה לפנות אלינו, הוא הסתכל על העגילים ולפי זה ידע למי הוא פונה".
יצא מצב שניצלתן את הדמיון ביניכן לטובתכן האישית?
אופיר: "באחת ההפסקות בקורס חובשים המפקדת שלי שאלה 'למה אני בחוץ'. עניתי לה שאני שחר. זה היה יום קשוח של הרבה תרגולים מעשיים והשעה לדעתי הייתה 11 בלילה. עד היום היא לא יודעת מזה. הרבה פעמים כשלא ידעו להבדיל בינינו קראו לכל אחת מאיתנו 'התאומה'".
בחודש נובמבר האחרון, כאמור, הופרדו השתיים לראשונה, כשאופיר עברה לבא"ח גבעתי באזור קציעות שבדרום. "בהתחלה היה קשה מאוד", אומרת שחר. "כל הזמן היינו רגילות להיות ביחד בכל המסגרות, ואז פתאום ביום בהיר אחד אני הולכת לבסיס ואופיר לא איתי. נורא דאגתי לה שתמצא את המקום שלה. אחר כך זה הסתדר אבל זו הייתה סטירת לחי".
אופיר: "כשקיבלתי את השיחה שאני עוברת בסיס, יצאתי מתוך נקודת הנחה שרק אני הולכת לעבור שינוי כי מבחינתי שחר נשארת באותו מקום ובאותה סיטואציה רק בלעדיי. אבל בשיחות איתה לאחר מכן הבנתי שזה לא נכון.
"היא אמנם הייתה עם חברים, אבל הייתה לה חברה אמיתית קרובה מאוד ופתאום אין לה את זה. עם הזמן הבנו שאין מה לעשות עם זה, קיבלנו את 'רוע הגזרה' ומצאנו כל אחת את החברים שלה. אז איפשהו היו לכך שני צדדים".
כמה זמן ייקח לפי דעתכן עד ששוב תאחדו כוחות?
שחר: "אנחנו אמורות להשתחרר בימים הקרובים ואם לא נחתום קבע עד אז, אנחנו מתכוונות לנצל את העובדה שהיינו חובשות ולעבוד יחד כדוגמות או מחסנות או אפילו למצוא עבודה אחרת. שתינו רוצות גם לעשות פסיכומטרי וללמוד יחד רפואה באותה אוניברסיטה, כך שזה עניין של זמן".
אופיר: "בין אם נחתום קבע ובין אם לא, אני מאמינה שנעבוד באותה עבודה, נלמד יחד וגם כשנעבור מהבית זה יהיה ביחד".
לעדכונים: חדשות ראש העין
