ערב קריר ירד על אילת. לו נקלע זר למזרקה המוזיקלית בעיר, ודאי היה מחייך לעצמו ואולי גם מצטרף למעגל הרוקדים והרוקדות. נדמה לי שאיריס פרחי, אמו של איל ז"ל, היא הראשונה שקמה ורקדה.
כמה שעות קודם לכן ירדה הקבוצה מהאוטובוס. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם החבורה שהגיעה לאילת לנופש של שלושה ימים. קבוצה שברגע הראשון נראה שכל דאגות חבריה מסתכמות במציאת זווית מתאימה לסלפי מחויך, אבל מאחורי כל חיוך מסתתר עצב עמוק, ומאחורי כל עין צוחקת יש עין בוכה.
כל 130 משתתפי הנופש הם משפחות שכולות שאיבדו את היקר להן ברגע אחד לא צפוי. כולם חברים ב"משפחה אחת", "העמותה שמכניסה קרן אור לחיי המשפחות שחשכה נפלה עליהן", אומרת המנכ"לית שנטל בלזברג. "אנחנו מטפלים בכ־3,550 נפגעי פעולות איבה מכל המגזרים".
יהודים לצד ערבים, נוצרים ומוסלמים, דתיים וחילונים, עולים חדשים, צברים, עירוניים וקיבוצניקים מכל קצות הארץ. הרי השכול מעולם לא הבחין בין בני אדם.
העמותה, שהוקמה בעקבות הפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים בשנת 2001, פועלת מתרומות בלבד ומלווה משפחות שכולות שאיבדו את בניהן ובנותיהן בפיגוע או בפעילות מבצעית בצבא.
בטיולים, כמו הטיול שנערך באילת, הם מצליחים למצוא אוזן שבאמת מסוגלת להבין מה הם חווים. רק בנופש כזה אפשר לשמוע שיחות על פוליטיקאים שהגיעו לשבעה ופלטו שטויות, לצד בדיחות קלילות ושיתופים על חלומות על אלה שאינם, חלומות שאינם יכולים לשתף בהם מישהו בחיי היום־יום. הפער בין רגעי הצחוק, הריקודים והבדיחות ובין הרגע שמדברים בו על הבן או על הבת שאינם כמעט בלתי נתפס, אך מלמד יותר מכול על כוח החיים. ההורים שספגו את המכה הכואבת ביותר מוצאים דרך להמשיך לחיות.
“המשפט שאמר הפך לצוואה”
“גלעד בכורנו היה החבר הכי טוב שהיה לי בחיים", אומר משה זר מקרני שומרון, אביו של גלעד, קב”ט המועצה האזורית שומרון, שנרצח בפיגוע בצומת ג’ית במאי 2001. "הוא נרצח בגיל 41 כשכל עתידו לפניו. בחור חכם ומוכשר. הראשון להגיע לכל פיגוע, עוד לפני המשטרה ומד”א.📷
"שבועיים לפני הרצח, נסעתי עם בני בשומרון, הוא הצביע על קרקע ואמר: פה תקום חווה. אחרי מותו זאת הפכה להיות צוואה. בינתיים, הקמנו כבר ארבעה יישובים ויהיו שישה. אם אני לא אזכה, יעשו זאת ילדיי. משה הי”ד השאיר אחריו אלמנה ושמונה יתומים. בינתיים, שבעה מהם נישאו ויש לו 16 נכדים. בחוות גלעד עדיין מתגוררת כלתי ונכדיי.
"זאת התשובה הכי טובה וחזקה שאפשר לתת לטרור שמנסה לנצח אותנו. מצווה ענקית היא לקחת משפחה שכולה שחטפה מכה קשה ולהחדיר להם רגע של שמחה, להעסיק אותן ולשפר להן את מצב הרוח, שלא יישבו עצובים בביתם, מעונים נפשית. שיצחקו קצת. וכל זאת לא כדי להיות עשירים יותר ולא לזכות בכבוד. רק לעזור לאנשים שנתנו הכל למען ארץ ישראל ועם ישראל”.
