בכל יום זיכרון מאז מלחמת לבנון השנייה נזכרים תושבי ראש העין בסמל ראשון עידו גרבובסקי ז"ל, שנפל בזמן שנלחם על הגנת חיי חבריו וניהל קרב גבורה אמיץ עליו זכה בציון לשבח. הזמן שחלף מאז מותו הטראגי של עידו לא ריפא את הפצע הפתוח. הילד המקסים הזה, עם חיוך שובה לב, הפך לחייל שלובש את מדי הזית בגאווה. קשה להאמין שדווקא עידו, שנשא את דגל החופש ואהב את הטבע, הלך מעימנו בטרם עת. הוריו הקימו לזכרו מטע ירוק בקיבוץ יודפת וממשיכים להעביר את המסר שלו לכולם: We are free.
עידו גרבובסקי ז"ל, בן אביבה ואבשלום, נולד ב-3 בדצמבר 1985. כשהיה בן שמונה התמקמה המשפחה בראש העין, ובשכונת גבעת הסלעים גדל עידו וחי את חייו עד יומו האחרון. עידו התחנך בבית הספר היסודי "אפק", בחטיבת הביניים "גוונים" ובבית הספר התיכון "בגין". במשך כשנתיים היה פעיל בשבט "העוגן" של תנועת "הצופים". את פרויקט המחוייבות האישית שלו, בכיתות י'-י"א, הקדיש לפעילות התנדבותית ב"משמר האזרחי". הוא נהנה מהאחריות הרבה אשר הוטלה על כתפיו ואף קיבל תעודת מתנדב מצטיין.
לפני גיוסו לצבא, היה ברור שעידו ימשיך את המסורת המשפחתית ויתגייס לשריון. הוא אף שובץ לשרת באותה פלוגה בה פיקד אביו במלחמת לבנון הראשונה - פלוגה ל' בגדוד 9. "לעידו היה חשוב לעבור את המסלול שאני עברתי", אומר אבי. "עידו התגייס כמו כולם ועשה טירונות ואימון מתקדם. הוא היה עם המון גאווה שעטפה אותו, במיוחד כשהוא הגיע לגדוד בפלוגה ל' הוא הרגיש איזשהו חיבור מסויים למקום. גם אבא שלי היה כאן".
ביום שבת 12 באוגוסט 2006 צלצל הטלפון באמצע ארוחת שישי עם כל המשפחה. על הקו היה עידו, שסיפר בהתלהבות: "זהו אנחנו נכנסים היום בלילה ללבנון. אנחנו בסדר ואל תדאגו, אני לא אהיה זמין שלושה שבועות". זאת היתה השיחה האחרונה של עידו עם הוריו. "הבטן מתהפכת באותו רגע" , אומר אבי. "אני יודע ומכיר את הקשיים והייתה לי הרגשה שיהיה מדובר בקרב לא פשוט".
על לחימתו בקרב קיבל עידו ציון לשבח מטעם מפקד אוגדה 162. עידו היה תותחן "מרכבה" גדוד 9 והראה דבקות במשימה, מקצועיות ורעות. הוא היה שותף בכמה קרבות בכפרים אלו: מַרכבה, תלוסה ומג'דל סלים, שבהם הרגו הוא וצוותו כמה מחבלים. כשטיפס טנק המ"פ בציר העולה למבואות הכפר עינדוריה - קרס הציר מאחורי טנק המ"פ ונוצר נתק בין כוח המ"פ לשאר הפלוגה מאחור. כשעה ארוכה נלחם הטנק בגבורה, כשהמ"פ מנסה לחפש ציר תנועה חלופי לגדוד הנע בעקבותיו. הצוות תִפקד באופן עצמאי עת שהמ"פ היה עסוק בלחימה, בניסיון חיפוש ציר וחילוץ טנק מ"מ 2 שנתקע בסמוך. סמל ראשון עידו ז"ל, כפי שנהג בכל שבועות הלחימה, סרק באופן עצמאי, איתר מטרות ודיווח למ"פ על ממצאיו גם כשהבין שטנקי הפלוגה הסמוכים נפגעים. לאחר פגיעת שני טילי נ"ט בטנק נהרגו סמל ראשון עידו ז"ל עם המ"פ, סרן שי ברנשטיין ז"ל, והטען סמל ראשון עמשא משולמי ז"ל. סמל עידו גרבובסקי ז"ל הפגין רוח לחימה, יוזמה, אומץ לב תחת אש, אחוות לוחמים, קור רוח ועצמאות.
“We are free”- סיפור הדגל
"עידו אהב את הפשטות", את הטבעי, ואת האמת הנקייה", מספרים חבריו. "הוא היה איש של טבע. עידו תמיד חיפש דרך לצאת לחופשי, ולכן בכיתה, אם הופיע לשיעור, היו עיניו וראשו נתונים למתרחש בחוץ, ולמעשה, עשה את הכול כדי 'לעוף' החוצה תרתי משמע. עידו אהב להיזרק בסיני ככה סתם, לזמן בלתי מוגבל, בלי טלפונים ובלי אקטואליה, רק הוא, החברים שאהב, והרבה הרבה שקט".
במהלך ההכנות לתהלוכת הבוגרים ברחבי העיר שסיימו את לימודיהם בתיכון בגין בראש העין אמר עידו בהתרגשות: "סיימנו תיכון! אתם קולטים אנחנו חופשיים. אחד מחבריו כתב על הדגל בצבעי רגאיי: אדום, צהוב וירוק ווי אר פרי. עידו שמר את הדגל ולקח אותו איתו לצבא, הדגל הזה היה איתו בכל השירות ואנשים לאט לאט למדו להכיר שווי אר פרי זה עידו ועידו מחובר לדגל. ובהמשך הדגל המשיך אתו גם ללבנון. לאחר שעידו נהרג הפלוגה אימצה את הדגל ודגל דומה נתלה בפלוגה, צבעיו מעטרים ארונות, שקי שינה, שולחנות, סטיקרים ועוד. וזה בעצם מסר שממשיך עד היום, היום סימן הפלוגה הוא אדום צהוב ירוק ואנשים מתחברים לזה ודרך זה אנשים מתחברים אלינו. ואז החבר'ה הראשונים שהשתחררו מהצבא ונסעו לחו"ל, כל אחד הכין לו דגל וטייל עם זה בעולם והצטלם. זה הפך למעין מסורת. כל אחד מתחבר לדגל באיזשהו דרך ובשנים האחרונות מדובר על חברה שמצטלמים עם הדגל שבכלל לא הכירו את עידו".
"מטע של חופש"
עידו נפל במהלך הקרב במטע זיתים בדרום לבנון. קילומטרים לא רבים משם, סבו וסבתו מיודפת עמלו על טיפוח של גן במטה הזיתים שאהב כל כך בילדותו. המקום נקרא "מטע של חופש", כשמעליו מתנוסס דגל ושלטים בצבעיו המזמין אנשים לבוא וליהנות מהטבע והנוף הנשקף מהגן. "הבנתי שהמושג 'הנצחה' חייב להימצא מחדש בעבורי ממקום של המשכיות. כשאדם יורד למשך שעה למטה וחווה את העבודה בין העצים, הוא מסיים אותה עם חיוך", מספר אבי. "עידו היה מחובר מאוד לטבע, למרחבים הפתוחים, לשמיים ולחופש. לכן היה הכי מתאים לעשות משהו שקשור אליו וכך התחיל להתגלגל הרעיון. "כשעידו היה בן 16 הוא שכב והתבונן על המטע. 'איזה מקום מדהים יש לך', הוא אמר לסבא שלו. 'אני רוצה שהוא יהיה שלי כשאני אהיה גדול'. עכשיו המקום הזה באמת שלו", הוא אומר.
"המקום הוא גם לזכרו וגם ברוחו של עידו. המקום הוא מאוד מיוחד בטבע. לא היה מקום בארץ שעידו לא הכיר בזכות הטיולים הרבים שאליהם יצאנו. הוא אהב כל מקום שלא היה בתוך מסגרת, הוא אהב את המקום הזה, את היער בראש העין ואת הים. האנשים הרבים שמגיעים לגן מתחברים למקום מעצם האווירה כאן. עידו מצד אחד היה 'סתלבטן' ומצד שני ידע לעבוד ולתת יד כשצריך. זה משתלב עם זה שמצד אחד יש כאן זולה וכיף, אבל מצד שני יש את העבודה החקלאית והעשייה. אין כאן שום אבן או אנדרטה עליהן כתוב על עידו, כי המקום מדבר בעד עצמו".
אבי אומר כי החברים של עידו מהפלוגה נמצאים איתו בקשר עד היום. לדבריו, החברים מגיעים פעמים רבות אל מטע הזיתים כקבוצה או כבודדים. "אני חושב שהמקום הזה נותן להם כוח, הרבה פעמים הם יושבים כאן ונזכרים. כנראה שהם מצליחים לחוות כאן את עידו בצורה מסויימת".
יהי זכרו ברוך.
