לולדה פטפוב (25) מאשדוד יש הרבה סיבות לחיות. היא מגדלת יחד עם בן זוגה מתן וענונו את בתם רומי בת השנתיים, עובדת כמנהלת אירועים באולמי "אהובת הספן" ויש לה משפחה חמה ואוהבת. אבל אפילו צעירה חפצת חיים כמוה חשבה לשים קץ לחייה כשנמלטה ממאות המחבלים בפסטיבל הטבע ברעים. "העדפתי למות ולא לתת להם לקחת אותי שבויה לעזה", אומרת פטפוב.
פטפוב נסעה למסיבת "נובה" שהתקיימה בסמוך לקיבוץ רעים יחד עם וענונו (28) וחברה נוספת. הם רקדו ובילו עם אלפי הצעירים עד שהאזעקה בשעה שש וחצי בבוקר הפסיקה את המסיבה. "אנשים לא כל כך נלחצו מהטילים ומהיירוטים שראו בשמים", היא מספרת. "כנראה שכולנו סמכנו על כיפת ברזל. בהתחלה אפילו המוזיקה המשיכה. אחרי שנשמעה עוד אזעקה הפסיקו את המוזיקה וכולם החלו ללכת לעבר המכוניות.
"לקח לנו כמה דקות למצוא את האוטו בגלל שהמון אנשים עזבו את המסיבה במקביל. איך שעלינו לאוטו שמענו יריות, אבל לא חשבנו לרגע שמדובר במחבלים. עלינו מחניית העפר לכביש הראשי ופנינו שמאלה לכיוון אשדוד".
בכביש הראשי הם נכנסו לפקק והבחינו כי בסופו יש מחסום. "פתאום ראינו שמכוניות באמצע הפקק עושות פרסה", היא מספרת. "פתחנו את החלון ושאלנו את אחד האנשים במכונית שלפנינו מה קרה, והוא ענה לנו שיש מחבל".
פטפוב וחבריה עדיין לא קלטו את גודל הסכנה: "אמרנו לעצמנו שזה בטח מחבל אחד ותיכף המשטרה תטפל בו. אבל אז יצא בחור מהאוטו שלפנינו, התחיל לרוץ ונפל על הרצפה אחרי שחטף ירייה. ברגע שראינו את זה הבנו שאנחנו בקו הראשון. עשיתי פרסה, אמרתי למתן ולחברה שלי להתכופף, והתחלתי לנסוע לכיוון השני תוך כדי שאני מצמידה את הראש שלי להגה. נסענו כשיורים לנו על המכונית וכשהגענו לצד השני של הכביש ראינו שגם שם חוסמים את הדרך רכבים ואופנועים. היו מאות מחבלים מכל כיוון עם רובים אוטומטיים ומאג על כלי הרכב. הם לא הפסיקו לירות, זה היה פשוט נורא".
שלושת הצעירים נטשו את המכונית והחלו להימלט ברגל חזרה לאזור המסיבה. "רצנו עם אלפי אנשים לצדנו כשיורים עלינו תוך כדי ריצה", משחזרת פטפוב. "התחבאנו במיגונית שהייתה ביציאה ממתחם המסיבה כי בכל הזמן הזה שוגרו גם רקטות בשמים. אחרי כמה דקות חזרנו לאוטו והתחלנו לנסוע בתוך הפקק. המחבלים חסמו את הכביש מימין ומשמאל, אז נסענו באמצע הפקק קדימה בכביש לא מסומן. אחרי שהתרחקנו מהמתחם המחבלים הגיעו למסיבה והתחילו לטבוח בכל מי שנשאר. זה נס שיצאנו משם בזמן".
"רק לא ללכת איתם"
בשלב מסוים הם הבינו כי גם הנסיעה בנתיב שבחרו לא תוביל אותם למקום מבטחים. "עצרנו את האוטו כי נהיה פקק גם באמצע השיירה שלנו", היא מספרת. "יצאנו החוצה והתחלנו לרוץ. חברה שלי קפצה לתוך רכב נוסע ואני אחריה. נדחפנו תשעה אנשים בתוך רכב קיה פיקנטו קטן. גם מתן ניסה להיכנס אבל כבר לא נשאר מקום. הוא נשאר מאחור ואמר לי להמשיך לברוח כדי לחזור הביתה לרומי הילדה שלנו. אני וחברה שלי המשכנו לנסוע תחת ירי כבד כשלפנינו היה מחבל ברכב סוואנה לבן. עד שהגענו אליו הוא שכב מת, כנראה שנרצח מיריות של מחבלים אחרים כי באותו הזמן לא היו חיילים או שוטרים שלנו. כשהגענו לאיזו צומת היה שם שוטר והתחלנו לצעוק לו ולשאול לאן לנסוע. הוא אמר לנו להגיע לבסיס צאלים שנמצא כמה דקות מאזור המסיבה".
השעה הייתה שמונה בבוקר כשנוסעי המכונית הגיעו לבסיס הצבאי. לדבריה החיילים לא ידעו על הדרמה שהתרחשה כמה מאות מטרים משם. "הגענו בהיסטריה ואמרנו להם שמאות מחבלים טבחו בנו אבל אף אחד לא התייחס אלינו ברצינות", היא מספרת. "הם לא האמינו לנו והסתכלו עלינו כמו על חבר'ה מסוממים שהגיעו מהמסיבה. הבסיס היה כמעט ריק ומי שכן היה שם ישב רגל על רגל בנוהל שבת. בשער של הבסיס עמדו שתי חיילות בנות 18 עם נשק, שעם כל הכבוד, לא היו יכולות לעמוד מול חוליית המחבלים המפלצתית במקרה והיא הייתה מגיעה".
לאט לאט התחילו לזרום לבסיס עשרות ניצולים מהמסיבה וכולם המתינו לחילוץ. רק בשעה 21:00 הם קיבלו אישור להתפנות ולחזור הביתה. חברתה של פטפוב הזעיקה את בן זוגה והוא הגיע לאסוף אותן מהבסיס. וענונו הגיע עם רכב אחר לבסיס אורים, שהיה אחד הבסיסים אליהם פלשו המחבלים.
"הם היו חוליה קטנה יחסית והצליחו לפרוץ רק לחלק מהבסיס", היא מספרת. "מתן ניצל ואנחנו נסענו לבסיס כדי לאסוף אותו. לא יכולתי להפקיר אותו פעם נוספת. הדרך לבסיס אורים בסמוך למתחם המסיבה ולאורך כל הנסיעה שמענו יריות. למרבה המזל הצלחנו לאסוף את מתן ולהגיע הביתה בשלום".
האמנת שתצאו מזה בחיים?
"כל מי שיצא בחיים מהמסיבה הזו ניצל בנס. יש כאלה שהתחבאו בשדות, כאלה שרצו במשך שעות וכאלה שקפצו על מכוניות נוסעות וגגות של מכוניות. הפחד שהיה שם, המראות הקשים והזוועות אלה דברים שרואים בסרטים. לאורך כל הזמן שהתחבאתי וברחתי חיפשתי חפצים חדים כמו זכוכיות וכדומה כך שבמידה והמחבלים יתפסו אותי אשים קץ לחיי".
נשמע קיצוני.
"העדפתי למות ולא ללכת איתם כשבויה לעזה. אבא שלי אמר לי בטלפון לנסות לקחת נשק ולעשות מה שאני יכולה, רק לא לתת להם לקחת אותי ולא משנה באיזה מחיר".
קראו גם:
"אף אחד לא בא"
פטפוב בטוחה שניתן היה להציל את חייהם של צעירים רבים אם כוחות הביטחון וההצלה היו מגיעים הרבה קודם. "היו למחבלים שעות על גבי שעות כדי לקחת שבויים לתוך הרצועה, להיכנס ולצאת", היא אומרת.
"אנשים התקשרו למשטרה, לצבא, לכתבי חדשות ואפילו שלחו להם מיקומים ואף אחד לא הגיע. כוחות הביטחון ידעו איפה הם נמצאים ולא באו להציל אותם. האבסורד הוא שגם בערב ובלילה אף אחד לא הגיע, חברים שלי הלכו עצמאית בשתיים בלילה לחפש חברות שלי שנעדרות. כל אזור המסיבה היה מלא בגופות ולא היה שם אף אחד. היו המון אנשים פצועים שנהרגו אחרי ששכבו מופקרים בשטח".
רומי הקטנה קיבלה את הוריה בחזרה אך הטראומה מאותה מסיבת מוות תלווה אותם עוד הרבה זמן. "זה לא עוזב אותי לרגע", אומרת פטפוב. "יש לי חברים שהתחבאו בשיחים ובפחים מדממים ופצועים. יש לי חברים שאני יודעת שהם חטופים בעזה, וחברה שפוצצו אותה עם רימון בתוך המיגונית. כל רכב לבן שעובר מזכיר לי את ההאמרים של המחבלים ואני מקבלת התקף חרדה. כל הזמן אני מסתכלת אם יש יריות בחוץ ואפילו רעמים הקפיצו לי ולחבר שלי את הלב. ראיתי גופות, אנשים נרצחו לי מול העיניים, זו טראומה לכל החיים ומשהו שאף אחד לא צריך לעבור".
