כשעופרה אברמוביץ', מורה מכפר סבא, הקימה בשנת 2005 את מאמאנט, ליגת כדורשת לאימהות, ספק אם גם היא ציפתה ש־16 שנים אחרי הוא יכלול עשרות ערים ברחבי הארץ עם אלפי משתתפות, חלקן מרגישות כי הוא שינה את חייהן.
אחת הערים שנשאבה למיזם היא ראש העין, שבה פעילות כ־150 שחקניות. לרובן המכריע מדובר בהרבה מעבר למשחק כדור או פעילות ספורטיבית לנפש, אלא דווקא בהעצמה נשית, חברויות אמיצות, מעטפת שמאפשרת לתרום לקהילה וכוח אמיתי לחולל שינוי גם במאבקים ציבוריים.
ואם חשבתם שמשבר הקורונה, כולל הסגרים, המגבלות וההרגלים החדשים שנאלצנו לסגל לעצמנו בעקבות הנגיף המשתולל, פגעו במיזם והרחיקו ממנו נשים, הרי שההפך קרה. יותר ויותר נשים מצטרפות בשיטת חברה מביאה חברה ורק השמים הם הגבול מבחינת הפוטנציאל הקיים.
"היענות מרשימה"
אז מה זה בעצם משחק הכדורשת? מדובר במשחק הדומה מאוד לכדורעף, אבל עם הבדל משמעותי - במקום לחבוט בכדור, תופסים ומוסרים אותו מהאחת לשניה. "הרעיון של אברמוביץ בזמנו היה להקים מפעל ספורטיבי שבו כל אמא תוכל לשחק", אומרת רונית פרידמן (51), ד"ר לחינוך, מרצה באוניברסיטת בר אילן ואמא לשלושה.
"הקבוצות נקבעות בדרך כלל על פי שיוך של הילדים בבתי ספר. גם בנות 30 ללא ילדים יכולות לשחק. המשחק עצמו הוא עתיק יומין, אבל התקנון כל הזמן מתחדש".
נעמי מאיר־גרבר (60), אמא לארבעה וסבתא לשניים, פעילה חברתית ובנקאית במשך עשרות שנים, מסבירה כי בכל עיר יש ליגה עם מאפיינים משלה, ולאחרונה מחקים את המודל גם בחו"ל. כשהליגה מסתיימת מוכרזת אלופה בכל עיר, והיא עולה לטורניר ארצי של אלוף האלופים.
"לאורך השנה יש בנוסף טורנירים בארץ וגם בחו"ל. הישג השיא של קבוצה מראש העין היה זכיה בסגנות אליפות הארץ לפני חמש שנים".
איך זה עובד מבחינת הארגון?
נעמי: "אנחנו חוגגות השנה עשר שנות פעילות. בשנה הנוכחית אנחנו פועלות במסגרת עמותת הספורט, שמעניקה לנו את כל התמיכה. ברוב הערים בארץ יש מינהלת מקומית עם יו"ר אחת. בראש העין התפקיד מתחלק בין שש נשים שמנהלות את הליגה המקומית, כולל את הפעילות הקהילתית מסביב.
קראו עוד>>
"יש לנו בעיר 13 קבוצות עם כ־150 שחקניות, שפעם בשבוע מגיעות לאימון ואחת לשבועיים מגיעות למשחק. טווח הגיל נע בין אימהות צעירות לנשים בגיל 60 פלוס".
איך משבר הקורונה השפיע על הליגה?
רונית: "לשמחתנו זה לא השפיע, אלא אפילו להפך. כשהסתיימו הסגרים כל השחקניות חזרו, ובין לבין התארגנו טורנירים ספונטניים במגרשים פתוחים בעיר. ההיענות הייתה מאוד מרשימה. כל הפרויקט הזה הוא ריצה לטווח ארוך. לא רק שהצלחנו לשמר את הקיים, אלא גם הגדלנו את הליגה. קורונה זה וירוס, אבל מאמאנט זה חיידק מהטובים שיש".
מה בעצם המסר של מאמאנט?
רונית: "שכל אישה יכולה להחליט שהיא משקיעה גם בעצמה ולעזוב פעם בשבוע את הבית לכמה שעות לזמן איכות משלה".
נעמי: "יש פה משהו חברתי מיוחד. זו דרך נהדרת להתחבר לעיר. הקבוצות הן כמו משפחה, זה הרבה מעבר לשחק ולחזור הביתה. אנחנו מתנדבות בצהרונים של הרווחה, מחלקות משלוחי מנות בפורים, עושות אירועים בחגים, שולחות מנות לחיילים באירועים מבצעיים, מסייעות למרכז לקשיש ועוד. כמו כן, אנחנו שותפות למאבקים ציבוריים כמו למשל הפגנות נגד הקמת תחנת הכח המתוכננת בצומת קסם".
רונית: "עידן הקורונה לימד אותנו שיש צורך לעזור יותר ובכל שנה הפעילות החברתית שלנו מתרחבת".
"מעין אחווה"
בליגת מאמאנט ראש העין תמצאו נשים מכל מגוון הקשת, כולל מנהלות בתי ספר, מורות, עובדות בנק, גננות, עורכות דין, רופאות ועוד. "מאוד מיוחד לראות צעירות לצד מבוגרות יותר, וכולן שוות באותה מידה", אומרת רונית.
אתן רואות בכל הפרויקט הזה גם העצמה נשית?
נעמי: "בהחלט. כשהאמא חוזרת מאושרת מאימון או ממשחק, זה משפיע על כל האווירה בבית. אני שומעת לא פעם מנשים שמאמאנט פשוט הצילה להן את החיים, אם זה בגירושים קשים או מחלה כלשהי, מצוקה כלכלית ועוד".
רונית: "המשחק והספורט מלהיב את כולנו, אבל בקבוצות נרקמות מערכות יחסים מאוד עמוקות. יש לי למשל חמש חברות טובות שלא הכרתי לפני. אצל נשים זה חזק יותר. אחד הדברים שמייחדים את ראש העין הוא שהשופטים והרשמים שלנו הם תלמידים בכיתות י' עד י"ב, חלקם ילדים של שחקניות. כמובן שהם לא משובצים למשחקים של האימהות שלהם".
קורה שהרוחות מתלהטות במשחקים?
נעמי: "כן, גם זה קורה. בסך הכל זה ספורט תחרותי. אני למשל לא ידעתי על עצמי שאני כל כך תחרותית. אבל למדתי גם להפסיד ולנצח בכבוד. שניה אחרי שהמשחק נגמר כולנו חוזרות להיות חברות".
רונית: "אני זוכרת שהיה משחק קובע וכולנו היינו במתח. היו יצרים ואולי אפילו נאמרו מילים לא נעימות, אבל ברגע שהמשחק הסתיים שתי הקבוצות החלו לרקוד ביחד באופן ספונטני ושם הסתיימו כל הכעסים והאכזבות. יש מעין אחווה כזאת בלתי מוסברת. מעולם לא קרה ששחקנית הורחקה מהמשחק".
נעמי: "גם נערות משחקות מאמאנט בראש העין. אנחנו מלמדות אותן חינוך, העצמה אישית וערכים דרך המשחק. השאיפה שלנו היא שהמשחק יגיע גם לבני 60 ומעלה, יש ערים שיש להן את הליגה הזאת והם מתמכרים לכדורשת ולא לכדור אקמול. זה מסיח את הדעת ממחלות או מדכאון".
המשפחה מפרגנת?
רונית: "הפרגון מאוד גדול מצד בני הזוג והילדים. הם מגיעים לפעמים למשחקים ומאוד נהנים. אני חושבת שהם מקבלים באהבה שבת הזוג הולכת פעם בשבוע למשהו שמעשיר אותה ונותן לה סיפוק. העובדה שעוד ועוד נשים מצטרפות מראה שאם הייתה בעיה כלשהי מצד בני הזוג, המגמה הייתה הפוכה. זה לא היה יכול לעבוד בלי פרגון ותמיכה, כולל נסיעות לחו"ל פה ושם".
נעמי: "כשבן אדם שמח ומאושר זה מקרין על הסביבה. כשהצטרפתי לזה ממש התמכרתי מהרגע הראשון, וזה לא שעשיתי ספורט במשך 30 שנה. היום אני לא מוותרת על אימון או משחק כי זה הכיף שלנו. יש אצלנו גם נשים גרושות וחד־הוריות וזה הבית האחר שלהן.
"זה חלק מאוד חשוב בתהליך. אחת לשנה אנחנו עושים טורניר שנקרא אבאנט ובו מגיעים גם הילדים. הגברים הם אלה שמשחקים ואנחנו מעודדות אותם מהיציע. בנוסף, כשקבוצה זוכה באליפות היא הולכת לבית הספר שאותו היא מייצגת ומעניקה למנהלת את הגביע. כשהילדים רואים דבר כזה זה עושה להם כיף אדיר".
"דינמיקות משמעותיות"
מבחינת נעמי, המרקם החברתי שנוצר עם הנשים במאמאנט הוא ממש כמו משפחה שניה. "לא כולן חברות נפש כי זה בלתי אפשרי, אבל נוצרות דינמיקות משמעותיות", היא מוסיפה.
"הגעתי לראש העין לפני 21 שנה אחרי שגרנו בבסיסים צבאיים. הקליטה בעיר לא הייתה פשוטה, ואז אמא של ילד בכיתה של הבן שלי שיכנעה אותי לנסות ולהצטרף. מאותה נקודת זמן חיי בראש העין השתנו. העטיפה שיש לנו האחת כלפי השניה מאוד משמעותית".
רונית: "יש גם ערבי גיבוש בבתים או במקומות בילוי בחוץ. עם הזמן נרקמים קשרים וחברויות שבלי המאמאנט לא היו מתרחשות".
אפשר לומר שמאמאנט חוללה שינוי משמעותי בחיים שלכן?
רונית: "ברור, אם זה באופן שפתאום אני עושה ספורט ואם זה באופן שבו אני נרתמת לקהילה. העובדה שנשים בוחרות להישאר במאמאנט הוא שיש פה משהו שהוא מעבר לספורט.
"הפחד הכי גדול שלי בתקופת הקרונה היה שכשנחזור יהיו לא מעט נשים שסיגלו לעצמן שגרת ספורט אחרת, ואני מאושרת שהתבדתי".
לעדכונים: חדשות ראש העין
