תכירו את אבי מרכוס (46) ובנו דניאל מרכוס (22) מפתח תקוה. אבי שירת בסדיר בצנחנים והשתחרר בשנת 1999. במילואים הוא משרת כפרמדיק לוחם באוגדה 98. ב-7.10 הוא החל את יומו בבית הכנסת, משם המשיך לדרום כפרמדיק באיחוד הצלה ולאחר צאת השבת עלה על מדי צה"ל.
ארבעה חודשים לאחר מכן, במהלכם שהה זמן ממושך בעזה, הוא שוחרר. דניאל שירת בסדיר בחיל איסוף קרבי והיה רגע לפני שחרור עם פרוץ המלחמה. לאחר השבעה באוקטובר שירת בגזרת הר דב כשהוא מבצע משימות תצפית והכוונת כוחות. ב-21.11 הוא שוחרר וגויס מיד למילואים באותו תפקיד ושירת גם כחובש עד ששוחרר בפברואר.
"היה קושי נפשי ורגשי בעיקר בעקבות הניתוק מהבית והיעדר התקשורת", אומר אבי. "יש לי בן נוסף, איתי, שמשרת בסדיר אבל כשאני הייתי בעזה הוא היה בהכשרה אז פחות חששתי מהכיוון שלו, אלא יותר מכיוון דניאל, שהיה על הגבול. מרב אשתי הייתה העוגן של הבית והחזיקה אותנו כל הזמן. הייתי מתעדכן דרכה. בנינו בבית גם חמ"ל עם ערימות של ציוד צה"לי ורפואי שהחלפנו בינינו".
על ההבדל בין צה"ל של אז לצה"ל של היום אומר האב: "הצבא עכשיו הרבה יותר מסודר ומאורגן אם מסתכלים על כל מה שקשור לחוסן נפשי והכנה מנטלית ומוראלית. יש קב"נים שעשו תדרוך לפני כניסה לעזה ומתקיימים מעגלי שיח אחרי חודשים מחוץ לבית כהכנה לחזרה לאזרחות. אלו דברים שלא היו בשירות הסדיר שלי".
"כל אחד צריך לעשות את הכי טוב שהוא יכול. אנחנו לוחמים בשביל עם ישראל בארץ ישראל וזה המוטו שלנו. ציונות, ציונות, ציונות", אומר האב, ובנו מהנהן בהסכמה: "אני שמח שיכולתי להירתם ולהגן על המדינה", הוא אומר. "למרות הרגעים הקשים, ידענו שהגיע תורנו לעמוד במשימה".
באחד הרגעים המפחידים במלחמה, מספר דניאל, "ישבנו בעמדה ולפתע קיבלנו נ"ט לתוכה. בזכות העובדה שהיינו מאחורי דלת של ממ"ד יצאנו בנס בריאים ושלמים".
קראו גם:
איך זה לשרת יחד, אב ובן?
"פעמים רבות זה היה מלחיץ, כי רוב הזמן הייתי בלי טלפון והיו ימים שלא ידעתי איפה אבא שלי ומה איתו", אומר דניאל. "מצד שני זו הרגשה מאוד מעצימה שכולנו תורמים את החלק שלנו, כל אחד במקום ובזמן שלו. קיבלתי גם לא מעט טיפים מאבא".
