"אנחנו צריכים לדאוג ולא לנוח על זרי הדפנה, אסור שנושא השואה ישכח", כך אומר השבוע משה פלדמר (57), יו"ר המרכז העירוני לתיעוד, לחקר ולהנצחת השואה בפתח־תקוה. המרכז, שנוסד בעזרתו בשנת 2004, שם לו למטרה להנציח את השואה בכלל ואת הניצולים (או "השורדים", כפי שמכונים על ידי פלדמר) מפתח־תקוה בפרט.
קראו גם:
השבוע עבר המרכז למשכנו החדש בהיכל התרבות העירוני, לאחר שהחל את דרכו בבית הספר גורדון, עבר לקרוואן ביד לבנים ולאחר מכן למבנה של מנהל התרבות ברחוב אוסישקין.
"לזכור ולא לשכוח"
האולם המרכזי במרכז החדש אמור להיקרא על שמה של רות טטרקו ז"ל, אמנית וניצולת מחנות אושוויץ וברגן בלזן, שפסליה הוצגו בעבר בתערוכה בהיכל התרבות, והוא אף עוצב בהשראת סיפורה האישי. המרכז מחולק לשלושה חללים שלכל אחד מהם הצבע והאופי שלו: הראשון הוא אדום ומסמל את הלחץ הגדול בו הייתה שרויה האמנית בזמן המלחמה, השני צבוע בצהוב ומסמל לחץ מתון יותר והשלישי צבוע ירוק ומסמל את התקווה ואת הניצחון. בכל אחד מהחללים מוצבים פסליה של טטרקו על פי אופיו.
כמו כן, כולל המרכז מעין חדר בריחה אליו אמורים להגיע בעתיד בני נוער לפעילויות שונות בנושא, ספריה המכילה מאות ספרים שנערמו עם השנים, חלקם עדויות של ניצולים ובני הדור השני והשלישי, אזור להקרנת סרטים ועמדות מחשב. עם הזמן צפוי המרכז להשתדרג ולכלול ציוד נוסף.
"המרכז הפיזי נותן עוד חותמת לנעשה בעיר", אומר פלדמר. "המטרה היא לחשוב כל הזמן איך לספר את הסיפור הלאה, איך לפעול כדי לזכור ולא לשכוח ולא רק במהלכים הסטנדרטים הרגילים".
אז כיצד פועלים במרכז כדי להנציח את השואה? מלבד הטקס השנתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ועוד שניים נוספים שמתקיימים בעשרה בטבת וביום השואה הבינלאומי שחל ב־27 בינואר, עמלים במרכז על פעילויות ופרויקטים רבים לאורך כל ימות השנה.
אחד המשמעותיים שהושלם לאחרונה הוא "רחובות מעידים". מדובר על 40 רחובות בעיר שקרויים על שם קהילות, אישיים ואירועים בתקופת השואה, כשבכל אחד מהם הוצב מונומנט שמספר את סיפורם של הגיבורים או המקומות מאחורי שם הרחוב. בעתיד הקרוב תתאפשר עריכת סיורים בין הרחובות השונים, ובימים אלו עמלים במרכז על צילום סיור וירטואלי בכיכובו של אסף אשתר עבור אלו שיתקשו בהליכה רגלית.
פרויקט מבורך נוסף אותו מקדם המרכז הוא "נצר אחרון" - גיוס מתנדבים לאמירת קדיש אחרי ניצולי שואה שעלו ארצה בגפם ונפלו במלחמות ישראל. בנוסף, מגייס המרכז מתנדבים בקרב בני נוער שנפגשים עם ניצולי שואה ומעלים את סיפורם לרשת, וכן מקיים חידון עירוני בנושא בין תלמידי תיכון שמתקיים מדי שנה בהיכל התרבות.
הסיפור של אבא
לא בכדי פועל פלדמר, חבר מועצה בעברו, לטובת הנצחת השואה. אביו, דב פלדמר ז"ל, הצליח לשרוד את הזוועות במחנה אושוויץ. לאחר המלחמה התאחד דב באורח נס עם אביו ואחיו בעיר ברטיסלבה, שם קבעו להיפגש במידה וישרדו. את אימו, דב לא זכה לראות שוב מאחר והיא נרצחה בתאי הגזים. "שאבתי מאבי את הידע המוקדם על השואה, כמו גם את הצורך להמשיך לספר את סיפורו", אומר פלדמר.
בהרבה בתים השואה הייתה פצע שלא פותחים. עד כמה הנושא עלה אצלכם?
"אצלנו כמעט ולא דיברו על השואה. ידעתי שאבא שלי היה באושוויץ והיה לו מספר על היד. ידעתי גם שאביו ואחיו היו שם כי גם להם היה מספר. ידענו בגדול פרטים כלליים, אבל לא ספציפים. כך התנהלנו במשך שנים עד שבשנת 2001 הבת שלי, שהייתה אז בכיתה א', קיבלה מטלה לראיין את סבא שבהמשך הוזמן גם כאיש עדות לבית הספר. היא הגיעה עם שאלות מוכנות ואני הבאתי את מצלמת הוידאו. אני זוכר שהוא ענה לה הרבה יותר בהרחבה ביחס לשאלות, פתאום הוא התכופף והדגים את מה שעבר עליו".
ומה עובר לך בראש באותו רגע אחרי כל השנים שכמעט ולא שוחחתם על כך?
"פתאום אתה רואה איך משהו שהיה עצור וסגור כל השנים מתפרץ ויוצא החוצה ואתה מבין שיש לזה חשיבות מעבר לזיכרון קולקטיבי. יש פה משהו ברמת הפרט שאתה רוצה להכיר ולדעת מה קרה עם המשפחה שלך, מה עבר על כל אחד ואחד. מושגים שהיו בעיניך כותרות, פתאום אתה מבין את המשמעות האמיתית שלהם, כמו תאי גזים, מחנה עבודה, גטו ומה זה לעזוב בית בין לילה עם מזוודה של 50 ק"ג ואיך משתקמים מחדש".
איך זה השפיע עליכם לאחר מכן?
"מאז אותו ריאיון ראשון הקפדנו להגיע אליו מדי שנה ביום השואה ושאלנו עוד שאלות. כשהילדים גדלו, השואה תפסה חלק יותר גדול וקורות המשפחה קיבלו מקום של כבוד. לכל אחד יצא לטוס לפולין במסגרת בתי הספר והוא קיבל מכתב מסבא לפני. אז עם הדחיפה שהייתה בבית, לצד הצורך בפעילות רציפה לאורך כל השנה בנושא, דחפנו בזמנו את הקמת המרכז יחד עם ראש העירייה דאז, איציק אוחיון ז"ל.
"אבי כניצול אמר שהוא מרגיש שאין שיח על הנושא הזה וחשש שמא ישכח עם הזמן. הוא שאל אותי מה עושים ולפני מספר שנים הוא הראה לי גם כתבה של העיתונאי נח קליגר ז"ל, שהכותרת הייתה 'מי ימשיך לספר שאנחנו כבר לא נהיה כאן?'. כמובן שזה נתן לי דחיפה להמשיך ולפעול להנצחת השואה".
"קיום ציווי"
פעילות המרכז נוגעת לליבם של הניצולים תושבי העיר והן נעות מדמעות של התרגשות וכלה בפרגון בנוסח "כל הכבוד", "יישר כח" ועוד. לדבריו, גם בשנת הקורונה, למרות ביטול הפעילויות במתכונתם הרגילה, דאג ראש העירייה, רמי גרינברג, לצוות את מיכל אשר, מנהלת המרכז, לארגוני המתנדבים בפתח־תקוה, ויחד הם יצרו קשר עם ניצולי שואה והאוכלוסיה המבוגרת כדי לבדוק שלא חסר להם דבר.
מה זה עושה לך שאתה רואה את הניצולים בפעילויות השונות?
"זה נותן סיפוק ותחושה של קיום ציווי, גם של אבי. מי שקרוב יותר לסיפור מהבית, אז אולי יש לו מחויבות גבוהה יותר. אבל גם מי שלא ינק זאת מהבית צריך לדעת לזכור ולהכיר את הטרגדיה של אותה תקופה. אם לא תדע מאין באת, לא תדע לאן אתה הולך".
הזמן עובר וניצולי השואה הולכים ומתמעטים. מנקודת מבטך, הזיכרון נשמר או שהוא הולך ודועך?
"אני חושב שהוא נשמר. חשוב שהסביבה תדאג לשמר אותו מדור לדור. אסור לנוח על זרי הדפנה וצריך לחשוב לא על מחר בבוקר, אלא מה יהיה בעוד 20 ו־30 שנה".
עד כמה בני הנוער משתפים פעולה עם הפעילויות?
"אפשר לומר שהם מאוד מעורבים בדברים הללו, בין אם בתנועות הנוער שמחנכות לזה, ובין אם בפעילויות וטקסים שבהם הם לוקחים חלק. אחד הדברים היפים הם הסיורים ברחובות המעידים בהם התלמידים יוצאים מהאזור הסטנדרטי שבו הם לומדים. באופן הזה הם לומדים על הדמות או המקום, והמסרים עוברים בדרך אחרת. אתה רואה גם באיזו שקיקה הם רוצים לשמוע, ואיך הם לא נרתעים לשאול שאלות".
יש פעולות נוספות שבהן יש לנקוט כדי לשמור על זיכרון השואה?
"להמשיך לחשוב יצירתי, לשלב את הדור הצעיר בחשיבה ולחפש את החדשנות בדבר עד כמה שזה נשמע מוזר. כמו שאנחנו לא שוכחים ומספרים בפסח על יציאת מצרים, אני חושב שבעוד מספר עשורים יידעו לספר על השואה. אולי צריך גם לחוקק חוק שיגרום לכך שזיכרון השואה לא יהיה תלוי ברצונו של פלוני או אלמוני, אלא תהיה חובה למשל של הימצאות נאמן שואה בבתי ספר כמו שיש רכז מתמטיקה. מישהו שיקח על עצמו לזכור את השואה במהלך כל השנה ולא כמשהו התנדבותי".
עוד כמה זמן אתה רואה עצמך פועל בנושא?
"העיסוק בנושא כזה הוא לא משהו שמפסיקים. השאלה היא המינון והדחיפה ליוזמות נוספות. כל עוד ארגיש שיש לי מה לתרום בקידום הנצחת השואה, אפעל בנושא. יחד עם זאת, אשמח שמעגל העוסקים בכך יתרחב ובוודאי מקרב הדור הצעיר".
מחווה לניצולים: מפעל ההזנה של יובל שבירו
אחת המתנדבות בעיר למען ניצולי השואה היא יובל שבירו, תלמידת כיתת י"א בתיכון עמל ב', שנחשפה בתקופת הקורונה למצבם הקשה כשצפתה בתוכנית טלוויזיה סביב הנושא ולא נותרה אדישה.
"ממש בכיתי באותו רגע ואמרתי לאבא שלי שישב לידי שאני חייבת לעשות עם זה משהו", היא נזכרת. "אחרי 10 דקות אספתי את עצמי ושלחתי הודעה למורה שלי שאני רוצה לאסוף מצרכים עבור ניצולים כדי שאבשל להם ארוחות חמות. שלחתי הודעות לחברות ולמשפחה והתרומות החלו להגיע".
הופתעת מההירתמות של האנשים?
"זה הפתיע אותי אבל אני יודעת שנושא השואה נוגע להמון אנשים. לא שאלו מה וכמה להביא, פשוט הביאו לי שקיות עם מצרכים. דרך המורה שלי הגעתי למיכל אשר, שמנהלת את המרכז להנצחת השואה בעיר והיא חיברה אותי למספר ניצולים. כרגע אני מבשלת לשישה ניצולי שואה פעם בשבוע מנות שמספיקות למספר ימים".
כיצד הם מגיבים ליוזמה?
"רק לראות את החיוך שלהם ואת האושר בעיניים זה ממלא מאוד ונותן תחושת סיפוק אדירה. מלבד האוכל זה היחס שהם מקבלים. כשהלכתי בפעם הראשונה לניצול שואה שגר לא רחוק ממני, הוא ממש שמח. אני זוכרת כמה התרגשתי באותו יום. הידיעה שיש להם עכשיו מה לאכול מאפשרת לי לישון בנחת. אין תחושה יותר טובה מזו".
עד כמה הפעילות איתם השפיעה על תפיסתך את השואה?
"השפיעה מאוד. תמיד הנושא נגע לליבי, אבל כשהתחלתי לפעול וראיתי שזה גורם להם אושר זה עזר לי להבין באמת מה הם עוברים. תמיד אמרתי שמי שהיה בשואה הוא גיבור, אבל היום אני מסתכלת עליהם ואומרת 'וואו, הם באמת אנשים עצומים!'".
מה השאיפות שלך לעתיד בנושא?
"אם עכשיו אני מבשלת לשישה אנשים, אני רוצה לבשל ל־60 אנשים. אני מקווה להמשיך ולהגדיל את הפעילות".
