צליל הצפצוף המונוטוני של המוניטור לצד מיטתו של יהונתן אדרי בן השמונה הוא הקול המרכזי בחייו כעת, מלבד קולה של אימו כמובן. בזמן כזה לא קל לילד החולה בסרטן הלימפומה לחשוב מחשבות חיוביות, קל וחומר כשגופו חווה שינויים בעקבות הטיפול הכימותרפי, כמו נשירת שיער ראשו.
"הוא נורא התבייש בזה", מספרת שרה אדרי, אימו של יהונתן. היא אינה משה ממיטתו במחלקה האונקולוגית בבית החולים לילדים שניידר. "במשך שבועות ארוכים הוא סירב להוריד את הכובע שחבש לראשו כי לא רצה שיראו את נשירת השיער שלו. היה לו שיער יפה כל כך לפני כן והוא הרגיש ברע בגלל הנשירה. ניסינו להסביר לו שזה זמני והשיער יצמח מחדש, אבל הוא התעקש שהכובע חייב להישאר על הראש שלו והיה במצב רוח גרוע מאוד". ואז קרה משהו חיובי.
לפני שבועות אחדים הגיעה ד"ר עירית שוורץ־אטיאס, לשעבר מנהלת המחלקה הסיעודית במחלקה האונקולוגית והיום סגנית מנהלת בית הספר לאחיות בבית החולים מאיר, לבקר במחלקה שעבדה בה 20 שנים בקירוב והביאה עימה את משחק הקופסה החדש "רובובוס" שהייתה שותפה בפיתוחו. היא התיישבה לצד מיטתו של יהונתן, פרסה את לוח המשחק וסידרה את הקלפים. "יהונתן היה מאושר להיות במרכז תשומת הלב", אומרת שרה אדרי. "היה לו יום קשה ומשברי באותו היום, אבל כשעירית הגיעה הוא נרגע והתחיל לשחק איתה אחרי שהיא הסבירה לו את כללי המשחק".
""רובובוס" הוא משחק שנועד לעורר רגשות חיוביים", מספרת ד"ר שוורץ־אטיאס. "היה נפלא לראות את ההשפעה שלו על יהונתן, והרגע המרגש ביותר היה בשלב מסוים בזמן המשחק".
ד"ר שוורץ־אטיאס: "הממצאים היו מרתקים: מצאתי שילדים חולי סרטן והוריהם חווים פי שניים רגשות חיוביים כמו שמחה, התרגשות, סקרנות וגאווה לעומת רגשות שליליים"
"זה משחק מקסים ומשעשע שמאפשר לילד להביע רגשות ותחושות שעקב המחלה קשה לו מאוד לבטא בשיחה רגילה", אומרת שרה אדרי. "מייד אחרי שהוא התחיל לשחק מצב הרוח שלו השתנה מקצה לקצה. הוא החל לצחוק וליהנות. זה משחק קלפים שמשלב בין היתר טכניקות שימוש בטלפון חכם. כאשר אתה זוכה בקלף מסוים, סריקת הקוד שעל הקלף מכניסה את המשתתפים לעולמם של סלבריטאים שחושפים את סודות הפחד והבושה שלהם בסרטונים קצרים וכנים מאוד. היה קלף אחד שהוא ממש התחבר אליו..."
לאיזה קלף?
"בזמן המשחק הוא זכה בקלף של הסרטון של יובל המבולבל שבו יובל מתוודה כמה הוא התבייש בקרחת שלו עד שהבין שהיא חלק ממנו ולמד לקבל את עצמו".
"זה היה מדהים", אומרת ד"ר שוורץ־אטיאס בהתרגשות. "לתדהמת הוריו, אחרי שצפה בסרטון של יובל המבולבל יהונתן הוריד את הכובע שלו לראשונה אחרי שבועות שבהם אפילו ישן איתו. רגע לפני שעזבנו את המחלקה האונקולוגית בשניידר היום ניגש אלינו אבא שלו, ליאור, ואמר בהתרגשות שהילד לא חייך שבוע ומהרגע שהחל לשחק ב"רובובוס" הוא לא מפסיק לחייך וליהנות. מרגש, לא?"
וונדרוומן במדיטציה
ואותו חיוך לא מש מפניו של יהונתן ביום ראשון השבוע כאשר שיחק ב"רובובוס" עם יובל שם טוב (יובל המבולבל) עצמו על מיטתו במחלקה האונקולוגית והיה מקור לקנאה לשאר הילדים במחלקה. גם מי שמטיל ספק די מוצדק ברלוונטיות של משחקי קופסה בעידן הטלפון הסלולרי, כמו כותב שורות אלו, לא יוכל להישאר אדיש להתלהבות שבה הילדים במחלקה משחקים במשחק הזה, בייחוד שהמשחק משלב שימוש מהנה למדי בטלפון הסלולרי.
"רובובוס" מתרחש במציאות של שנת 2080, כאשר רובוטים בעלי בינה מלאכותית מנהלים את כדור הארץ", מסביר אור ברנט שלו מחברת "אנטרופי פיתוח ארגוני". ברנט שלו המציא את המשחק בהתבססו על מחקרה של ד"ר עירית שוורץ־אטיאס ובהנחייתה של פרופסור תמי רונן מאוניברסיטת תל אביב. על המשתתפים במשחק לבצע מגוון משימות כדי ללמד את רובובוס, מנהיגם הסקרן של הרובוטים, מהם רגשות אנושיים ובד בבד לעורר רגשות חיוביים אצל הילדים ששרויים במצב של מצוקה בבית החולים".
כמו מה למשל?
"בקלפים של הילדים יש משימות הסברה לרובובוס שנובעות מהניסיון שלהם כיצד להיות שמחים, כיצד להתמודד עם קשיים, כיצד להיות חברים, מהו קשר משפחתי, על מה הם מכירים טובה, מה קשה להם, את מי הם אוהבים, מהם עלבון ופגיעה ואיך אפשר לסלוח".
ואיך הם מגיעם לסרטונים של הסלבריטאים?
"מלבד האמצעים המסורתיים כמו לוח, קוביות וקלפי משימות שילבנו במשחק גם אפליקציה. המשתתפים סורקים קודים בטלפון חכם וצופים בסרטוני יוטיוב שבהם ידוענים כמו גל גדות, יובל המבולבל, ישראל קטורזה, רותם סלע, אסי עזר, מיה דגן ואבי נוסבאום שהתגייסו למשימהמספרים על ההתמודדות שלהם עם קשיים רגשיים".
"אני מאושר שהצלחתי לעשות שינוי אצל יהונתן", אומר יובל שם טוב ומביט באדרי בחיבה. "כשפנו אליי מהמחלקה האונקולוגית בשניידר וביקשו ממני לספר על דבר מה שפחדתי ממנו או הציק לי מייד חשבתי על הקרחת שלי שהציקה לי".
4 צפייה בגלריה
"היה קלף אחד שיהונתן ממש התחבר אליו". פרופ' רונן, ברנט שלו וד"ר שוורץ־אטיאס עם המשחק
(צילום: ריאן)
"בסרטונים אחרים הסלבריטאים נותנים עוד טיפים ומשתפים את הילדים ברגשות החיוביים ובפחדים האישיים שלהם", מסבירה ד"ר עירית שוורץ־אטיאס. "למשל, גל גדות מספרת שהיא עושה מדיטציה כדי להתגבר על פחדיה כשהיא מתחילה סרט חדש; אבי נוסבאום מייעץ לעצום עיניים כדי להתמודד עם הפחד; ואסי עזר מתוודה שהפחד הכי גדול שלו היא קפיצת בנג'י, וכדי להתמודד איתה הוא פשוט לא קופץ בנג'י, וזה ממש מצחיק את הילדים".
ילדים מצליחים לצחוק כאן במחלקה האונקולוגית?
"על זה בדיוק היה המחקר שלי. הייתי אחות במחלקה האונקולוגית של המרכז הרפואי שניידר במשך 20 שנים, מרגע שסיימתי את בית הספר לאחיות".
זאת לא עבודה מתישה מבחינה נפשית?
"ממש לא. בניגוד לדימוי הרווח שמדובר במקום קשה וקודר, אנחנו – גם החולים וגם הצוות – חווינו את המחלקה שלנו כמקום מואר, רווי תקווה ואפילו שמחה. כשאת עובדת במקום כזה את גם כל הזמן חושבת איך אפשר לשפר אותו ולהגיע לזה. איך אפשר לסייע לילדים ולהורים לחוות כמה שיותר רגשות חיוביים. בעבודת הדוקטורט שלי ביקשתי לבחון את התופעה הזאת וראיינתי 108 צמדים של ילדים (בני שבע עד 19) והורים, בסך הכול 216 מרואיינים, ממחלקות אונקולוגיות לילדים בשלושה בתי חולים: שניידר, איכילוב והדסה עין כרם".
ומה גילית?
"הממצאים היו מרתקים: מצאתי שילדים שחולים בסרטן והוריהם חווים פי שניים רגשות חיוביים כמו שמחה, התרגשות, סקרנות וגאווה לעומת רגשות שליליים כמו עצב, כעס, תסכול ופחד".
איך את מסבירה את זה?
"אני מסבירה זאת בכך שהמחלה נותנת פרופורציות ומלמדת אותנו – גם חולים וגם מטפלים – להודות על מה שיש. עם זאת כמה וכמה מרואיינים הודו לי על עצם העובדה ששאלתי. בעצם גרמתי להם להתבונן פנימה ולזהות את הצדדים החיוביים בחייהם. אני זוכרת שבהתחלה זה לא היה פשוט כל כך. למשל, כשראיינתי אימהות ושאלתי אותן על הקשיים שלהן הן דיברו על אין־סוף קשיים וכששאלתי על דברים חיוביים הייתה שתיקה".
ועזבת את זה?
"ממש לא. זה בדיוק העניין. רק אחרי כמה דקות, כשהכרחתי אותן לענות, פתאום הן אמרו, 'וואו, תודה ששאלת אותי על הדברים הטובים כי יש לי כל כך הרבה דברים להודות עליהם'".
"בהתחלה לא רציתי להנחות את עירית בעבודת הדוקטורט שלה כי לא הנחיתי אחיות לפני כן", מודה בחיוך פרופסור תמי רונן, עד לפני זמן לא רב דקנית הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב (היא הנחתה את שוורץ־אטיאס עם פרופ' תמר קרוליק מהחוג לסיעוד בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב), "אבל לשמחתי, היא התעקשה שניפגש וסיפרה לי על מה היא עושה את הדוקטורט".
וזה שכנע אותך?
כן, כי זה בדיוק התחום שבו אני עצמי עוסקת כבר שנים: פסיכולוגיה חיובית בדגש על אושר בקרב ילדים ובני נוער. תפיסת העולם שלי טוענת שמה שקובע את תפקידו של הילד לא יהיו הקשיים, האבחנה הפתולוגית או חוסר התפקוד שלו אלא הכוחות שיש לו ומאפשרים לו להתמודד עם הבעיה".
ואיך הנושא הזה בא לידי ביטוי במחקר של עירית?
"המחקר שלנו התמקד בילדים חולי סרטן ובהוריהם ובחן אם הם מסוגלים להרגיש רגשות חיוביים בתקופה הקשה של המחלה והטיפולים ואילו משאבים – שקשורים לאישיות שלהם ולסביבה – מסייעים להם להרגיש ולבטא רגשות כאלה. מצאנו שהמשאבים העיקריים שמפחיתים את החרדה בעת ההתמודדות עם מחלה כה קשה הם תקווה ותמיכה, ויש קשר מהותי בין הרגשות החיוביים של ההורים לרגשות החיובייים של ילדיהם החולים".
ואת כל זה המשחק מעלה אל פני השטח?
"בדיוק כך".
ללמוד מאפלטון
"חשבתי כמה זה יהיה נורא אם עבודת המחקר שלי, שבאמת שפכה אור על דברים חשובים, תעלה אבק על איזה מדף בספרייה של האוניברסיטה. רציתי שהיא תהפוך לכלי שימושי, אבל לא ממש ידעתי כיצד לעשות את זה", מספרת ד"ר שוורץ־אטיאס על הדרך שבה הפך המחקר למשחק.
ברנט שלו, ממציא המשחק: "הוא מתרחש במציאות של שנת 2080, כאשר רובוטים מנהלים את כדור הארץ, והמטרה היא ללמד את המנהיג מהם רגשות אנושיים"
אור ברנט שלו הוא משחקולוג. כן, מתברר שיש דבר כזה. החברה שייסד, והוא גם שותף בה, "אנטרופי פיתוח ארגוני" (משחק החיים לשעבר), היא אחת החברות המובילות בארץ בתחום המשחק התוצאתי בארגונים ובחברות ככלי להנאה מהדרך ומשלבת בין משחקים וחוויות לתוכן מקצועי. "אתה יכול לגלות טוב יותר את אופיו של אדם במשך שעה אחת של משחק מבמשך שנה שלמה של שיחה", מצטט ברנט שלו את אפלטון. "בין המודלים שפותחו בחברה ישנו תחום ה'פליידגוגיה' שמאפשר להמציא ולפתח דרכים יצירתיות וחדשניות ללמוד וליצור פעילות למידה התנסותית להטמעה והפנמה של נושאים מורכבים במיוחד".
"פגשתי את אור לראשונה בפורום הפסיכולוגיה החיובית שפרופסור תמי רונן עורכת באוניברסיטת תל אביב", מספרת ד"ר שוורץ־אטיאס. "אור ניגש אליי בהפסקה, לאחר ההרצאה שלי שסקרה את המחקר שעשיתי, ושאל אותי אם יוכל לעשות משהו בזה".
"המחקר של עירית הלהיב אותי", מודה ברנט שלו. "שנים שאני הופך רעיונות תאורטיים למשחקים, אבל כאן נתקלתי במשהו שונה לחלוטין. הזדמנות אמיתית לעזור לילדים חולים".
אתה המצאת את הדמות רובובוס?
"בהחלט. ילדים מתחברים מאוד לרובוטים כידוע, וכאן יש להם הזדמנות ללמד אותו דברים שהם יותר טובים ממנו בהם וזה מאתגר אותם".
המשחק מיועד רק לילדים?
"ממש לא. אני רואה אך ההורים משחקים עם הילדים שלהם ונהנים הנאה עצומה".
ולמה שילבתם את הסלבס?
"כי הם מודל לחיקוי. הילדים מעריצים אותם ומזדהים איתם".
הרדאר הרגשי
פרופ' רונן מסבירה ש"המשחק מאפשר שיח על רגשות שלא תמיד קל לדבר עליהם, ובכך הוא מחזק מאוד את הקשרים בין בני המשפחה. גם אנשים שמתקשים להיפתח לומדים לנהל שיחות מעמיקות עם היקרים להם מכול, ולפעמים הם מכירים זה את זה כפי שלא הכירו מעולם".
שם טוב: "כשפנו אליי מהמחלקה האונקולוגית בשניידר וביקשו ממני לספר על דבר מה שפחדתי ממנו או הציק לי מייד חשבתי על הקרחת שלי שהציקה לי"
"סיפר לי כאן אב אחד שבנו מאושפז במחלקה שעד שבנו חלה הוא בקושי דיבר איתו", אומרת ד"ר שוורץ־אטיאס. "הורים מכירים את זה. הילד היה מגיע הביתה מבית ספר, זורק את התיק ומסתגר בחדר. וכאן, בעקבות המשחק הזה, זאת הפעם הראשונה שהוא למד להכיר את הילד שלו. וזה גם חשוב מאוד שהילדים ילמדו להכיר את הרגשות של ההורים שלהם. לא יעזור להורים להסתיר רגשות. הם חושבים שהסתרת הרגשות תעזור לילדים שלהם, אבל זה בלתי אפשרי. לילדים יש רדאר רגשי משוכלל מאין כמותו, ולכן חשבנו איך לגרום להורים לדבר על הרגשות שלהם עם הילדים, וזה מה שעשינו במשחק הזה".
ומה בנוגע לאחים?
"יפה שאתה שואל. אחים של ילדים חולי סרטן הם תחום שכמעט לא נחקר, וזה מצער כי החוויה שלהם קשה מאין כמותה. המשחק הזה מאפשר גם לאחים לבטא את הרגשות שלהם, לצד האחים החולים וההורים, כי כל משימה כאן מעלה רגשות אחרים. אחד הרגעים המרגשים שהיו לנו קרה כשאח של חולה נשאל באחת המשימות במשחק על מה הוא מודה והוא הודה על אח שלו שנמצא לצידו. האח היה בהלם גדול עד כך כך שבעשר השניות שעמדו לרשותו לא הצליח למצוא משהו שהוא מודה עליו, ואחיו זכה בשלב הזה של המשחק".
"יצירת המשחק הזה הייתה תהליך נפלא של סיעור מוחות", אומרת פרופסור רונן. "אירית הביאה דוגמאות של מקרים ספציפיים במחלקה שלה במשך השנים, ואור תרגם אותם לשפה של משחקים".
"יש לנו סיפוק עצום מכך שהצלחנו להעביר את התאוריה של המחקר לפרקטיקה של משחק שבאמת עוזר לילדים ולמשפחות", אומרת ד"ר שוורץ־אטיאס. "זה לא מונופול שמספק חוויה רגעית. זה משחק שהולך איתך לאורך זמן".
אור, אתם מייצרים את המשחק?
"חברת פלייטיקה היא שמייצרת את המשחק והיא סייעה לנו בייצור הראשוני. כבר היום אנחנו מוצפים בפניות ממחלקות אחרות, מבתי חולים ברחבי הארץ וממטפלים במגוון תחומים. כולם מזהים במשחק פוטנציאל רב שיכול לסייע גם למטופלים שלהם. אני מאמין שהמשחק יכול להתאים גם לבתי ספר רגילים ולילדים בריאים בכלל – כי מי מאיתנו אינו חווה קשיים ואינו נדרש להתמודד עם אתגרים רגשיים? אני בעצמי גדלתי על משחקים כילד עם הפרעת קשב וריכוז. אני מקווה שבעתיד נוכל לספק את המשחק לכל מי שמבקש ויכול להיעזר בו".
