"באתי להוכיח לאנשים שאפשר לראות את האחר ולקבל אותו, זו הדרך החינוכית שלי", כך אומרת השבוע שירין אבו סנינה, (41) תושבת ג'לג'וליה, נשואה ואם לארבעה, שמשמשת כמחנכת כיתה ב' ורכזת שכבה בבית הספר צומח c בראש העין, ונבחרה לאחרונה ל־50 המועמדים הסופיים לתואר "המורה של המדינה".
קראו גם:
למרות הדו־קיום ושילובם של ערבים ויהודים במקומות עבודה רבים, די נדיר לראות ערבייה מוסלמית מלמדת בבית ספר יהודי ויתרה מכך, אף מחנכת כיתה. אלא שבאמתחתה של אבו סנינה, שאף הייתה שותפה מלאה להקמת בית הספר בשנה שעברה, ניסיון רב במוסדות חינוך יהודיים כששימשה כגננת ומנהלת גן במספר גנים באזור.
"באתי לנתץ סטיגמות שלא יחשבו שאי־אפשר לחנך בבתי ספר יהודיים", היא אומרת בנחרצות. "אני מאמינה וחושבת שצריך לקבל כל אחד וכל ילד לא לפי המראה אלא לפי התכונות והאישיות של הבן אדם, זו האמונה שלי. אני רוצה שידעו שהערבים יכולים להביא גם דברים אחרים, וגם יהודים יכולים להתחבר לערבים ולהיות צוות אחד.
"יש לי הרבה חברות יהודיות, מורות וגננות שהשתתפתי איתן בהרבה השתלמויות, יש לי חיבור טוב עם הילדים ובכלל - יש אווירה טובה בבית הספר שאני מאוד מתחברת אליה וגם לעבודה שלי".
"תחליטו ותשפטו"
"תמיד כל התחלה היא קשה, אבל בגלל שהגעתי כבר מהמגזר היהודי, לא היו לי חששות בעניין הערבי-יהודי", היא מספרת על ימיה הראשונים בבית הספר. "אני מכירה את עצמי ויש לי ביטחון עצמי גבוה".
כיצד הגיבו ההורים בבית הספר?
"היה להם קשה לקבל אותי בהתחלה, בעיקר לאחר שפורסם שאהיה המחנכת של הילדים שלהם".
אמרו לך משהו?
"לא אמרו כלום, אבל אתה מזהה את המבט. היה להם קשה בהתחלה לקבל מחנכת ערבייה שהם לא מכירים עם כיסוי ראש".
איך פעלת כדי להרגיע אותם?
"ביקשתי מהם באסיפת הורים: 'תנו לי הזדמנות להתחיל את העבודה שלי. אחרי שתראו אותה תחליטו ותשפטו'. אני חושבת שהעבודה הקשה שעשיתי בשנתיים האלה רתמה את ההורים בסופו של דבר כדי שישתפו איתי פעולה. לעומת זאת, הייתה סבתא אחת שאמרה 'הערבייה הזו מתנהגת בצורה לא נעימה לנכד שלי', אבל המנהלת העמידה אותה במקום ואמרה שהיא לא יכולה לדבר בצורה הזו והיא צריכה לכבד. וכך זה נגמר".
אילו תגובות קיבלת מהמשפחה לאור העובדה שאת מחנכת ילדים יהודים?
"תמיד הייתי במגזר היהודי, וגם שתיים מבנותיי עובדות בגני ילדים במגזר היהודי. אני מאמינה בכל אחד ואחת. לא מעניין אותי ערבי או יהודי, העיקר החינוך עצמו".
איך את מסתדרת עם לימוד המועדים והחגים היהודים?
"על כל החגים והמועדים אני מסבירה לילדים בפן הלימודי וגם בפן החינוכי, ותמיד אני משלבת גם קצת מהחגים שלנו. לדוגמא, שיתפתי אותם שאני בצום בימים האלו. הם יודעים מתי אני אוכלת והם מברכים אותי ב'רמדאן כרים' ושולחים לי ברכות שונות.
"לפני כמה חודשים הילדים הפתיעו אותי עם בלונים שכתובה עליהם ברכה בערבית, ובשנה שעברה הכריחו את ההורים ללמוד יחד שיר בערבית ששרים בימי הולדת ושרו לי. במקרה אחר, אחת הבנות התעקשה לקנות ספר בערבית בחנות הספרים וסיפרה למוכרת שיש לה מחנכת ערבייה, שהיא המחנכת הכי טובה בעולם והיא רוצה ללמוד את השפה שלה. הם מאוד מכבדים אותי".
מה עושות לך התגובות האלו?
"סיפוק אדיר ומחמאה גדולה שכאן מקבלים את האחר, וכך אני רוצה לחנך אותם. אולי כך יהיה שוויון".
"גאווה גדולה"
בימים אלה, כאמור, נמצאת שירין בין 50 המועמדים הסופיים לתואר המורה של המדינה לשנת 2021, וזאת במסגרת פרויקט משותף ביוזמת הסתדרות המורים, מפעל הפיס ועיתון "ידיעות אחרונות". "לא ידעתי על כך כלום", היא אומרת. "נודע לי לראשונה דרך מייל שקיבלתי מהמנהלת שלי, שבו נכתב כי אני צריכה להגיע לראיון כלשהו ושם נחשפתי לעשרות המלצות שקיבלתי מהורים".
איך זה הרגיש באותו רגע?
"בעננים. זו גאווה גדולה וכבוד בשבילי וגם בשביל בית הספר. הבנתי סופית שרואים אותי ולא שופטים אף אחד לפי המראה אלא לפי המעשים".
מה את עושה אחרת?
"קודם כל אני מגיעה ראשונה לבית הספר, עוד לפני השומר אפילו, עם המון מוטיבציה. אני מקבלת את הילדים עם חיוך וכך הם מתחילים את היום. אני גם פותחת את השערים אחר הצהריים ולא יוצאת לפני השעה 15:30 אחרי שאני מוודאת שאספו את כולם. אני רואה כל אחד ואחת ולא מוותרת על אף ילד או ילדה. אני מתייחסת להבעות הפנים שלהם, לרגשות שלהם ומבינה אותם. אני נוטה לדבר עם הילדים בגובה העיניים ומתכופפת כדי לשמוע אותם.
"אני מאמינה שהקשבה לילדים עושה להם טוב מבחינה רגשית. אני נותנת להם המון כבוד והערכה. חשובה לי אווירה חיובית שתהיה גם בכיתה וגם בסביבה עצמה. מעבר לזה, אני מאמינה בלמידה מתוך חקר והתנסות, למידה חוויתית וחופשית. לא מקפידה איתם על כל נושא אלא מאפשרת להם לפתח את הלמידה שלהם, סוג של אוטודידקטים. כמו שהם לומדים ממני גם אני לומדת מהם. כרכזת שכבה אני עוזרת גם לעמיתות שלי ולצוות החינוכי בכל נושא שהן צריכות".
השנה האתגר היה גדול אף יותר עם כל תקופת הקורונה. איך התמודדת עם האתגר בבית הספר?
"זו באמת הייתה שנה לא פשוטה, כשגם הסגרים הפריעו וגרמו לפער אצל חלק מהילדים שחוו נסיגה מסוימת במיוחד בקריאה. בחודש נובמבר עשיתי מיפוי ולקחתי על עצמי פרויקט כדי לקדם ילדים בקריאה וכתיבה. קיימתי מפגשים פרטניים בזום ובווטסאפ עם אותם ילדים לאחר שעות הלימודים. שמעתי אותם קוראים ועזרתי להם להרים את הרמה ולהתקדם בתהליך הקריאה. תוך מספר ימים הייתה התקדמות אדירה.
"יש ילדים שהיה קשה להם רגשית אז התקשרתי אליהם והתעניינתי, גם על חשבון השעות האישיות שלי. בנוסף, הייתה לי רשימת ימי הולדת וחגגתי להם בזום באמצעות סרטונים עם ברכות שערכתי כדי שתהיה להם הרגשה טובה ושמחה בלב".
אילו תגובות קיבלת לנוכח השלב אליו הגעת בתחרות?
"כל התגובות שקיבלתי חיממו לי את הלב. התרגשתי מאוד וביום הראשון בכיתי. גם הבית שלי היה מלא צעקות התלהבות לרגל המעמד".
תתאכזבי אם לא תזכי?
"לא, אבל אני כן רוצה להגיע רחוק. מצד שני, אם לא אזכה, אז לא נורא. מספיק שהגעתי למעמד הזה, זה גם בסדר".
בצל האווירה החגיגית בבית משפחת אבו סנינה ובבית הספר בראש העין, מדובר בימים לא פשוטים, בהם היחסים בין היהודים לערבים נסדקו ברחבי המדינה. "אני לא מתערבת בפוליטיקה", היא מבהירה. "זה מאכזב מאוד כי אנחנו שני עמים שצריכים לדעת לחיות ביחד ולכבד אחד את השני".
מדוע היחסים הגיעו למצב הזה לדעתך?
"אני לא יודעת. אני כמעט ולא רואה חדשות".
את חושבת שאפשר להרגיע את הרוחות או שהמצב עלול להסלים עד לערים אחרות גם?
"אני מקווה שיהיה טוב לשני העמים. אותי מעניין בית הספר, ולא פוליטיקה. לא אוהבת להתערב בעניינים האלו. אני מאחלת לכולנו שנחיה ביחד בשלווה ושקט".
איפה נראה אותך בעוד חמש שנים?
"בניהול. אני רוצה להגיע רחוק ולהתפתח, להישאר במגזר היהודי, ואולי להיות גם במקומות אחרים".
