אם הייתם פוגשים את אורנה בן עמי בסטודיו שלה, כנראה שהייתם מתקשים להאמין למראה עיניכם. לא בכל יום נתקלים באישה בת 68 שמרתכת להנאתה ומשתמשת בכלי עבודה השמורים בדרך כלל לעולם הגברי. אלא שבן עמי היא יותר מזה, הרבה יותר. מדובר באמנית מוערכת שיוצרת ומפסלת מברזל ("ממש כמו מסגר", כהגדרתה), וברזומה שלה תמצאו אלפי יצירות, עשרות תערוכות יחיד ו־45 פסלי חוצות שניצבים בבתי חולים, ברחובות, בכיכרות ברחבי הארץ ואחד אף בגרמניה.
קראו גם:
לפני שנים אחדות היא החלה לגלות עניין בבעיית הפליטים העולמית, ותערוכה בינלאומית נודדת שלה סביב הנושא זכתה לתודעה נרחבת. מעבר לעניין האישי שלה בסוגייה, היווה הדבר נקודת מוצא לתערוכה האחרונה שלה בשם "צרור חיים", שחלק מהיצירות בה התבססו על צילומים נדירים שצולמו בחשאי בגטו קובנה במהלך שנות הארבעים המוקדמות של המאה הקודמת.
הנדודים ואני
"בגלל שאבא שלי היה איש קבע גדלתי במשפחה שנדדה המון", מספרת בן עמי על החיבור שלה לנושא הנדודים. "בגיל 10 עברתי כבר 10 דירות וחמש ערים שונות. עד גיל 18 כבר עברתי 15 דירות. בנוסף, כשהייתי בכיתה א' איבדתי את אחותי דליה ז"ל שנפטרה בפתאומיות".
זוכרת טראומה כלשהי מכל המעברים?
"לא. כנראה שזה משהו שהודחק עמוק פנימה כי זה צף כשהתחלתי לעסוק באמנות. זה החל בפסל של מזוודה עם שורשים שיצרתי. כשסיימתי את העבודה אמרתי לעצמי: אני הילדה שרצתה להכות שורשים. כיום זה בא לידי ביטוי ביצירות שלי".
תפנית נוספת התרחשה כשבאחד הימים הסתכלה בן עמי בקופסה, שהשאירו הוריה המנוחים וכללה מסמכים וצילומים שונים. "חשבתי לעצמי שכל חייהם בעצם מסתכמים במה שנמצא בתוך הקופסה", היא מספרת. "בגלל הרגישות שלי לנושא הנדודים זה זרק אותי מהר מאוד לנושא של הפליטים, שנאלצים להטלטל ממקום למקום עם פריטים בודדים בלבד. בדמיוני ראיתי דמויות של נודדים שברירים, שכל חייהם נמצאים בתוך האריזה שהם נושאים".
לרגל יום הפליט הבינלאומי של שנת 2017 קיימה בן עמי תערוכה נודדת בשם "חיים שלמים באריזה", שמזדהה עם אותם אנשים שנאלצים לעזוב את ביתם ולקחת את כל הזכרונות, הזהות והתקוות שלהם לעתיד לא ידוע. התערוכה הוצגה במטות האו"ם בניו יורק ובג'נבה, ובהמשך בתשעה מוזיאונים באירופה ובארצות הברית.
מה כללה התערוכה?
"45 יצירות, שחלקן התבססו על צילומי פליטים עם פיסול מברזל שהוספתי להן. למעשה לקחתי צילום שהוא דו־מימדי ועם התוספת שלי הוא הפך לתלת־מימדי. פיתחתי טכניקה שבה אני מדפיסה את הצילומים על חומר עבה, יוצרת את האלמנטים מברזל, מרתכת להם ברגים ומצמידה אותם לצילום. זה משהו שלא ראיתי שעשו לפניי".
מהיכן השגת את הצילומים?
"פניתי לסוכנות רויטרס, שנתנה לי רשות לפסל על העתקים של צילומי פליטים מ־25 השנים האחרונות. מדובר במאגר של עשרות אלפי צילומים".
"סיפוק אישי גדול"
הפרויקט נחל הצלחה רבה והתגובות היו בהתאם. מעבר לחסויות שנפרשו בידי השגרירות הישראלית, האמריקאית והקנדית, המפגשים עם הדיפלומטים השונים והנאומים מעוררי ההשראה, מה שריגש במיוחד את בן עמי היו המפגשים והמשוב שקיבלה מהפליטים עצמם.
"כשהתערוכה הוצגה בג'נבה ניגש אליי בחור סורי ממוצא כורדי בשם עזיז שלא הפסיק להודות לי", היא נזכרת. "מתברר שהוא הדוד של הילד איילין, שגופתו נפלטה מהים התיכון והונצחה בצילום מפורסם ומזעזע. עזיז ביקש להצטלם איתי על רקע עבודה שלי, שבה רואים ילדה פליטה מסוריה במחנה בלבנון שאוחזת בובה מברזל. לא אשכח את המפגש איתו לעולם, ועד היום אנחנו בקשר.
"רגע בלתי נשכח נוסף היה כשהתערוכה הגיעה לגרמניה וביקרה בה קבוצה של פליטים מסוריה ועירק. הם היו אסירי תודה על שהראיתי את הכאב שלהם ואת החוויות הקשות שעברו. הם לא הפסיקו להצטלם איתי. משפט ידוע אומר שיש רגעים שאמן מרגיש שהוא יכול לבנות גשר בין אנשים. מבחינתי זה ממש היה ככה, ומדובר בסיפוק אישי גדול".
ואיך הגעת לצילומים שקשורים לגטו קובנה?
"בתהליך החיפוש במאגר של רויטרס נתקלתי בצילומים של צבי קדושין, שהיה בגטו וצילם בהסתר. לא רציתי שזה יהיה חלק מהתערוכה שהוצגה באו"ם כי אין טעם לעשות חיבור בין הפליטים של ימינו לאנשים בגטו, שחוו דברים אחרים לגמרי".
היצירות שלה, שהתבססו על הצילומים מהגטו, הוצגו בחודשים האחרונים במשכן לאמנות בעין חרוד תחת השם "צרור חיים", שעסקה בנוסף בנדודים, בפליטות ובגעגועים. "הדרך שבה קדושין צילם את התמונות היא לא פחות ממרתקת", היא אומרת. "בגלל שהנאצים אסרו לצלם בגטו הוא עשה זאת עם התקן מיוחד מבעד הלולאה של המעיל שלו. הוא צילם המון אנשים עם חבילות, וזה מאוד נגע לליבי. הוא הצליח להסתיר את הנגטיב וברח ליערות. אחרי ששרד, הוא מצא את הנגטיב והיגר בהמשך לארצות הברית. הצילומים נמצאים בבעלות מוזיאון השואה בוושינגטון והצלחתי להשיג אישור לפסל עליהם".
התערוכה שננעלה לפני כחודש הייתה הצלחה מסחררת וביקרו בה לא פחות מ־15 אלף אנשים. "עד כמה שאני יודעת כמות המבקרים היא שיא מבחינת תערוכה כלשהי במוזיאון בעין חרוד", מספרת בן עמי. "זה הישג יוצא דופן, במיוחד בתקופת הקורונה".
יש לך חיבור מיוחד כלשהו לתקופת השואה?
"אני לא דור שני של ניצולי שואה וגם לא מגדירה את עצמי כאמנית שמתמקדת בשואה. הוריי עלו ארצה לפני המלחמה, כך שלא חוויתי טראומות כלשהן שקשורות לנושא, כמו ילדים של ניצולים. מצד שני, שמחתי על ההזדמנות לתת ביטוי לטרגדיה הנוראה של העם היהודי שכולנו גדלנו עליה. זה היה אתגר שלי כצברית וישראלית להחיות מחדש את הדמויות עם התוספת שלי מברזל ולתת כבוד לקדושין".
פרגון נשיאותי
היא נשואה לעיתונאי עודד בן עמי, ויש להם שלושה ילדים ושבעה נכדים. משפחתה, מבחינתה, היא היצירה המפוארת של חייה. ממש כמו בעלה נדמה היה כי דרכה לעולם התקשורת סלולה, אחרי שהחלה את דרכה המקצועית ככתבת הראשונה של גלי צה"ל. בהמשך כתבה וערכה חדשות בקול ישראל, אבל הרגישה שמשהו חסר.
"הבנתי שזה לא באמת העולם שלי", היא מסבירה. "הדימיון שלי היה הרבה יותר חזק משליטה בפרטים הקטנים בפוליטיקה ולכן החלטתי לעזוב. בגיל 40 בערך התמקצעתי בעולם האמנות ומאז אני שם. התחלתי לגעת במתכות בצורפות כשיצרתי תכשיטים, ומשם רציתי לעבור לפיסול. הלכתי למסגר בשם נינו חדד בהרצליה, שלימד אותי לרתך תוך חצי שעה. מאז רכשתי ציוד מתאים ולמדתי את הטכניקות השונות.
"אני לוקחת ברזל שטוח, חותכת אותו, מרתכת, מעקמת ומרכיבה. מבחינתי זה כמו משיכות מכחול של צייר. שמעון פרס ז"ל, שנחשף ליצירות שלי, כתב לי מכתב מרגש בתקופת נשיאותו עם משפט שלא אשכח לעולם: 'אורנה, את מוכיחה שאין דבר רך יותר מברזל, ואין דבר חזק יותר מאישה".
עד כמה זה שכיח למצוא אישה אמנית שמרתכת ברזל?
"זה לא שכיח אבל אני לא היחידה. אני לוקחת את החומר הקשה הזה שקרוי ברזל ומכניסה בו המון נשיות, רגש, זכרונות ומסרים. תוך כדי עבודה מצאתי את השפה הנשית שלי. גם המשפחה כבר רגילה ולימי ההולדת אני מקבלת מתנות בסגנון מנופים או רתכת CO2".
איך באמת בעלך מתייחס לעבודה שלך?
"הוא הכי מפרגן ותומך בעולם. בפעם הראשונה שהוא עזר לי לסחוב פסלים בסטודיו הוא עצר לרגע וכשכולו מזיע אמר לי בצחוק: 'תגידי, קיפולי נייר זה לא אמנות?'. כשאני הולכת לקנות ציוד ריתוך אנחנו עומדים שנינו מול המוכר ולמרות שאני שאולת את כל השאלות הטכניות, הם תמיד מסתכלים עליו ועונים לו".
ב־13.5 השנים האחרונות מתגורר הזוג בן עמי ביישוב גני תקווה ונהנה מכל רגע. "זה אמנם יישוב קטן, אבל לא קטן מדי", היא מסבירה. "יש בו תחושה של קהילה, והמיקום מצוין וקרוב לכל מקום. למרות הבנייה הגבוהה והמגדלים שצצים כל העת, עדיין מרגישים תחושה של משפחתיות".
ברחבי היישוב פזורים חמישה פסלי ברזל פרי יצירתה, כשהאחרון שבהם, יצירה בשם "מחוץ לקופסה" בגובה שבעה מטרים, הוצבה לפני ארבעה חודשים בדרך התקווה.
משתלם להיות אמנית במדינה?
"זה לא קל, אבל בהחלט אפשרי. מבחינתי זו לא שאלה של פרנסה, אלא של דרך חיים".
מי רוכש את העבודות שלך?
"אנשים פרטיים, אספנים וארגונים כשמדובר בפסלים גדולים במיוחד".
לסיום, מה האתגר הבא מבחינתך?
"תערוכה בעוד מוזיאון מרכזי חשוב בארץ או בעולם".
