נסו לדמיין כיצד הרגשתם בגיל 21. לרוב משתחררים מהשירות הצבאי, יוצאים לטיול ארוך ומתכננים את החיים. העתיד נראה ורוד בדרך כלל עם תחושה שהכל אפשרי ושהעולם פרוש לפנינו.
עבור אביבית צאיג־בר אור (39) מפתח־תקוה המציאות הייתה שונה. היא הספיקה לשרת בצה"ל ויצאה עם בן זוגה איתי לטיול של שנה במזרח הרחוק, אבל כמה ימים אחרי ששבה ארצה היא התבשרה כי היא חולה בלוקמיה.
הרגע המכונן והקשה היווה מבחינתה נקודת פתיחה למסע אחר ממה שתכננה אשר נמשך עד היום, וכולל חתונה עם איתי שהיה לצידה בכל רגע, הורות לשלושה בנים (8, 6, 2) בהליך פונדקאות אחרי שהטיפולים הקשים הפכו אותה לעקרה, סיוע לזוגות במצבה שרוצים להפוך להורים, לימודי קואצ'ינג שאותם תסיים בקרוב והרצאה על סיפור חייה מעורר ההשראה לכאלה שמחפשים דרכים להגשים חלומות.
"התמודדתי עם אינספור אתגרים ומכולם יצאתי מחוזקת", מסבירה אביבית. "אני מגשימה את הייעוד שלי בחיים, שהוא עזרה לאנשים שנמצאים בקשיים וזקוקים להכוונה כדי להגשים את החלומות שלהם".
"שום סימן"
"גדלתי כילדה וכנערה רגילה, ובמהלך השירות הצבאי הכרתי את איתי בן זוגי לעתיד", היא מספרת. "כשהשתחררנו מהשירות טסנו ביחד לטיול של שנה במזרח הרחוק, וכשחזרנו עשינו בדיקות דם שגרתיות רק כדי לוודא שהכל בסדר.
קראו עוד>>>
"בכל זאת היינו במדינות עולם שלישי וחשבנו שזה הדבר הנכון לעשות. אני זוכרת שהייתי צריכה לשכנע את הרופאה שתפנה אותי לאותן בדיקות.
"עשיתי את בדיקת הדם, ויום למחרת הרופאה התקשרה וביקשה שאגיע אליה בדחיפות. מתברר כי ספירת כדוריות הדם הלבנות שלי הייתה בשמים, והיא הפנתה אותי למיון בבית החולים בילינסון. כך קרה שארבעה ימים אחרי שחזרתי ארצה התברר שיש לי לוקמיה בגיל 21".
הרגשת לא טוב בתקופה שלפני האיבחון?
"הרגשתי מצוין ונראיתי נפלא. לא היה שום סימן שמשהו בריאותי לא תקין".
איך הגבת לבשורה הקשה?
"שיחקתי אותה קולית וחזקה, אבל עמוק פנימה היה חשש גדול. עד היום יש לי בלקאאוט מסוים מאותם ימים. למזלי גילו את המחלה בשלב מוקדם יחסית, וכמה שנים קודם לכן יצא לשוק כדור חדש ולקחתי אותו פעמיים ביום.
"זה היה הטיפול שקיבלתי באותם ימים. ניסיתי להמשיך בחיי כשהמחלה תחת שליטה, אבל עצם הידיעה שיש לי סרטן בגוף הייתה קושי מנטלי אדיר. לא הייתי מסוגלת להתמיד בעבודה לאורך זמן, בניגוד מוחלט לאופי שלי".
מה קרה בהמשך?
"פיתחתי תופעת לוואי לכדור ונאלצתי לעבור השתלת מח עצם מתרומה של אחותי הקטנה, שהייתה אז בת 14. הייתי חודש בבידוד וקיבלתי כמות מטורפת של כימותרפיה. הרופאים אמרו לי אז שיש סיכוי גבוה שאהיה עקרה, מה שאכן קרה.
"ניסיתי להמשיך בחיי כשהמחלה תחת שליטה, אבל עצם הידיעה שיש לי סרטן בגוף הייתה קושי מנטלי אדיר. לא הייתי מסוגלת להתמיד בעבודה לאורך זמן, בניגוד מוחלט לאופי שלי"
"כחלק מהאפשרות שזה יקרה איתי ואני הקפאנו ביחד עוברים לפני ההשתלה. זה מדהים שבגיל כל כך צעיר ידענו שאנחנו רוצים להיות ביחד עד סוף חיינו, למרות חוסר הוודאות של המחלה. איתי, שהוא כיום ד"ר למיקרוביולוגיה בבית החולים תל השומר, הוא כמו זכיה במפעל הפיס בשבילי והיה איתי בכל שלב".
"למלא את הנפש"
אחרי שהשתחררה מבית החולים החלו אביבית ואיתי לבנות את חייהם ונרשמו ללימודים אקדמאים, היא במכללת ספיר והוא באוניברסיטת בן גוריון. במהלך התקופה הם כבר גרו יחדיו, התחתנו בהמשך ורצו להרחיב את המשפחה.
"בגלל שהיו לנו עוברים מוקפאים אמרנו שנלך לפונדקאות", היא מסבירה. "בגלל התהליכים הביורוקרטיים המתישים שיש בארץ החלטנו לנסוע להודו, והבן הבכור שלנו נולד שם. בהמשך כבר אי־אפשר היה לעבור את ההליך בהודו, ושני הבנים הנוספים שלנו נולדו בפונדקאות בגיאורגיה".
מדובר בהוצאה כספית משמעותית. איך עמדתם בזה?
"חיינו בצנעה לאורך השנים והשתדלנו לחסוך כל שקל שהיה לנו. בנוסף, ההורים עזרו לנו מאוד, בעיקר בילד הראשון. בדרך כלל ההורים עוזרים בדירה, אצלנו זה היה בילדים".
נושא הפונדקאות מאוד שנוי במחלוקת. למשל, עולות טענות על סחר בילדים ובניצול נשים. מה את חושבת על כך?
"שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. מאוד קל לצאת בהצהרות ולהחזיק באג'נדות ערכיות כביכול, אבל כשאתה רוצה להיות הורה פתאום חושבים אחרת. מהרגע הראשון היה ברור לאיתי ולי שהכל צריך להיות הוגן ושקוף.
"היה חשוב לנו לוודא שהפונדקאיות מקבלות את הכסף וזוכות ליחס הכי טוב שיש. אני זוכרת שבהודו הציעו לנו פונדקאיות שהוצאו מהבית ומהמשפחה שלהן למשך תקופת היריון ושהן נמצאות תחת השגחה מלאה. לנו זה מאוד לא התאים היחס הזה ולא רצינו להיות הורים בצורה כזאת".
אחרי שהבן הקטן נולד, הבינה אביבית כי החוויות והתהליכים שעברה בדרך להיות אמא גרמו לשינוי פנימי עמוק אצלה. "היה לי פתאום רצון גדול לעזור לאנשים שרוצים להיות הורים ושוקלים הליך פונדקאות", היא משחזרת.
"עבדתי בחברה גדולה בתחום המזון והיה לי שם טוב, אבל אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לעשות משהו אחר שימלא את הנפש.
"יצא לי להכיר מפה לאוזן זוגות שרוצים להביא ילדים לעולם בהליך פונדקאות והתחלתי לעזור להם. הם שיתפו אותי בדילמות, כולל הכלכליות והנפשיות. זה משהו שאני מכירה היטב כי עברתי את זה שלוש פעמים. כרגע אני בסיום לימודי קואצ'ינג ואני הופכת את זה למקצוע. אני מרגישה שזו שליחות מבחינתי".
"אושר וסיפוק"
כחלק מהמסע שעברה החלה אביבית לספר את סיפור חייה בהרצאה בשם "מה הסיכוי?", שבה היא משתפת את השומעים בקשיים ובאתגרים שחוותה ומספרת כיצד התגברה עליהם. "זה הגיע ממקום של לעזור לאנשים, וגם כסוג של תרפיה עצמית", היא מסבירה.
"זו הרצאה של העצמה, הרבה מעבר לחולת סרטן לשעבר שהצליחה להביא ילדים לעולם למרות שהיא עקרה. אני מתמקדת בנחישות, בבחירות שאנחנו עושים, איך מקבלים החלטות ועוד. מאוד חשוב שיהיה לנו עוגן בחיים כדי שלא נישא בנטל לבד. המסר הוא שאיפה שמשהו לא מצליח, תמיד תימצא הדרך לשנות את זה ולהתקדם לכיוון המטרה, מה שהיא לא תהיה".
איזה תגובות את מקבלת?
"אנשים נפעמים מהסיפור שלי ואומרים לי שאני מעוררת אצלם שאלות לגבי השאיפות שלהם וכיצד ניתן להגשים אותן. זה מיועד לכולם וכל אחד מתחבר למשהו מסוים שהוא עבר בחיים שלו. היה איזה מקרה שבסוף ההרצאה ניגש אליי בחור שסיפר לי שהוא עובד בעבודה משעממת ושחלום חייו הוא לפתוח מאפיה.
"הוא אמר לי שבעקבות הדברים שהוא שמע ממני הוא הולך על זה בכל הכוח. לא דמיינתי שככה זה יתפוס אנשים, וזה כיף גדול".
ומה זה עושה לנפש שלך?
"אושר גדול וסיפוק. עשר שנים ישבתי במשרד ועשיתי דברים אחרים לגמרי. פתאום לפגוש ככה אנשים ולחולל אצלם שינוי - זו מתנה מבחינתי".
