"אנשים מרשים לעצמם להתפרק ולבכות על הכתפיים שלך באופן הכי אמיתי שיש כי הם מרגישים סוף־סוף שהם לא לבד ושיש להם מקום בטוח להיות בו".
כך תיאר השבוע אבי מרכוס (44) מפתח־תקוה את קבלת הפנים אותה הוא מעניק בימים אלו עם עשרות חבריו לארגון 'איחוד הצלה', שעשו את הדרך מישראל למולדובה כדי לסייע לפליטים מאוקראינה מוכת הקרבות.
מרכוס, פראמדיק בהכשרתו שבימים כתיקונם משמש כסגן מנהל אגף הרפואה ב'איחוד הצלה', הצטרף כמנהלה הרפואי של המשלחת ההומניטרית למולדובה מטעם הארגון.
המשלחת פועלת בעיקר מתוך בית הכנסת של הרב זלצמן בעיר הבירה קישינב למען הפליטים היהודים מאוקראינה, אבל מעניקה סיוע גם לפליטים נוספים בגבולות. מאז תחילת הפלישה הרוסית פועל מרכוס מסביב לשעון ומעיד על עצמו כי "במהלך השבוע הראשון ישנתי 16 שעות בסך הכל".
"מכות קור ופציעות"
מיד כשעלה הרעיון על יציאת המשלחת, מרכוס לא היסס וגם משפחתו נתנה לו את ברכת הדרך. "כשהתקשרתי לאשתי לשאול מה דעתה, היא אמרה: 'ברור שאתה נוסע, אין ספק שאתה מתאים לתפקיד ואני חושבת שאפילו כדאי שתצא'", הוא מספר. "גם הילדים פירגנו והבינו. הם רגילים שאבא הולך למילואים, למרות שכרגע זה מילואים מסוג אחר".
קראו עוד>>>
שעות ספורות לאחר תחילת הפלישה הרוסית, ביום חמישי ה־24 בפברואר, התקבלה ההחלטה ב'איחוד הצלה' על יציאת המשלחת לאזור הקרבות, ומיד החלו באיסוף ציוד הומניטרי ותרופות וכן בגיוס מתנדבים במגוון תפקידים.
המשלחת, שיצאה בלילה שבין שבת לראשון שלאחר מכן, מנתה 15 מתנדבים (ביניהם מרכוס), כולל מפקד משלחת, דובר שפה מקומית, אנשי חוסן כדי להעניק טיפול בפסיכוטראומה וכן פראמדיקים, חובשים ואנשי לוגיסטיקה.
"לא ידענו לאן המשימה תיקח אותנו", אומר מרכוס, "האם זו משימה רפואית לחלוטין או משימה יותר הומניטרית".
כשהגעתם לקישינב, לאיזו מציאות הגעתם?
"ככל שהתקרבנו לקישינב פגשנו יותר פליטים. כשנכנסנו לבית הכנסת המקומי, הגיעה איתנו משלחת של פליטים ואז נחשפנו למשמעות של אנשים שמגיעים עם שקית של בגדים בידיים או מזוודה קטנה כי זה כל מה שיש להם".
באיזה מצב מגיעים הפליטים?
"רעבים, לרבים מהם יש היפותרמיה, מכות קור ופציעות. יש כאלו שזקוקים לטיפולים רפואיים שנאלצו לדחות והם מגיעים למרפאת שדה שהקמנו. אנחנו דואגים להם לבדיקה מקיפה יותר ולוקחים את מי שצריך לבית החולים.
"הגיע אלינו למשל צעיר ישראלי במצב בריאותי ירוד מאוד עם החמרה סכרתית. טיפלנו בו במשך יומיים בטיפול אנטיביוטי ודאגנו לו להטסה לארץ עם ליווי רפואי שלנו. לאחר מכן הוא הועבר לבית החולים תל השומר.
"אנחנו אמנם מתעסקים בהיבט הרפואי אבל עיקר הפעילות הוא בטיפול בפסיכוטראומה ומתן מענה לאנשים שעברו את הגבול ונשארו בלי תרופות שהם צורכים. אנחנו הולכים ורוכשים להם את התרופות בבתי המרקחת המקומיים.
"בנוסף, הבאנו איתנו ציוד רב כמו ביגוד, הנעלה, צעצועים וחטיפים כדי לחלק בגבולות. בכל יום אנחנו מוציאים שני צוותים לשני גבולות. האנשים שלנו נותנים תחושה של חום, אהבה ונורמליות, וזה יוצר אפקט גדול על החוסן הנפשי של הפליטים".
לאן ממשיכים הפליטים שהגיעו לאזורכם?
"רבים מהפליטים היהודים שיוצאים מהגבולות עוברים דרך כאן, מקבלים ארוחה חמה ועוברים מפה לבתי מלון שנפתחו בעיר. מי שמגיע ספציפית לבית הכנסת הם יהודים, אבל יש בעיר מתחם גדול של העירייה שאליו מגיעים פליטים רבים".
היכן אתם, חברי המשלחת לנים?
"אנחנו משתכנים בבית מלון בו נמצאים חלק מהפליטים, והוא ממוקם כ־20 דקות הליכה מבית הכנסת".
"אשרי שזכיתי"
זו אינה הפעם הראשונה שבה לוקח מרכוס חלק במשלחת הומניטרית שיוצאת מישראל לסייע לאזרחים במלחמה בין מדינות שכנות. כך, למשל, ב־1999 הוא היה חלק ממשלחת צה"ל, שסייעה לאזרחים בקוסובו בזמן העימותים שהתנהלו במדינה.
"מצד אחד יש הבדל במראות כי שם הפליטים חיו באוהלים, ואילו כעת הם מגיעים לארץ מיושבת ויש להם היכן לישון, כולל בעיר האוהלים בגבול עד שנמצא פתרון עבורם", אומר מרכוס.
"מצד שני, התחושות הן אותן תחושות. המבט החלול בעיניים, הריק שאנשים מגיעים אליו. הם לא יודעים אם יהיה להם לאן לחזור או מתי יחזרו".
איך אתה מתמודד עם המראות האלו?
"זו מערבולת של תחושות. אתה רואה פליטים עם מבט בעיניים של חוסר ודאות בדומה למבט של אנשים בזירות אסון אחרות.
"אני שואל את עצמי מדי פעם למה אני פה ואז מבין ישר - אני כיהודי, כבן למשפחה של חסד, כבן אדם שחי במדינה שהעם שלה עבר שואה, כשאני בא למקום כזה ויכול לעזור ולתמוך, ואנשים רואים שבא מישהו עם פרצוף מחייך ודגל ישראל - זה ממלא אותי. בכל יום שאני הולך לישון אני אומר 'אשרי שזכיתי ויש לי את אשתי והילדים שתומכים מאחורה'".
אילו תגובות אתם מקבלים?
"מהרגע שנחתנו אתה רואה אנשים שנפתחות להם העיניים, מחייכים חיוך ענק. אנשים מרשים לעצמם להתפרק ולבכות על הכתפיים שלך באופן הכי אמיתי שיש".
לא מעט גורמים במדינתנו קוראים ליהודים להגיע לארץ. נתקלתם בבקשות כאלו?
"קיבלנו מאות טלפונים ונרשמו 350 אנשים שרצו להגיע לישראל. אחרי בדיקה של מסמכים, 140 מתוכם הצליחו להגיע לארץ. היו אנשים שישבנו איתם ועם השגריר עד יום לפני הטיסה כדי לפתור בעיות שונות כמו דרכון לא בתוקף וכו', ואותם שלחנו באותה טיסה. במקביל, הגיעו לכאן 40 אנשי צוות שהתווספו ל־15 שהיינו".
יש מקרה שזכור לך במיוחד מתוך כל אותם אנשים?
"כן, יש בחור צעיר בן 16 שפנה אלינו כדי שנסייע להחזיר אותו לארץ. דאגנו לתיאום מול המדינה ומול אמא שלו. רצינו להביא אותו לשדה, אבל לא הייתה לנו אפשרות. יצרנו איתו קשר ואמרנו לו לאיזו טיסה להגיע, אלא שאז נעלמה התקשורת איתו ולא ידענו אם הצליח להגיע לטיסה.
"לא היה ברור לנו אם הוא מגיע לארץ או לא, ואמא שלו הייתה בהתקף של לחץ והיסטריה מטורפת מתוך חשש שאולי קרה לו משהו בדרך. אחרי שעות מורטות עצבים התברר שהוא הגיע לטיסה בדקה האחרונה, אחרי שכבר סגרו את הצ'ק אין. ברגע שידענו שהוא עלה על המטוס זו הייתה אנחת רווחה".
אתה מצליח להיות בקשר עם המשפחה שלך?
"כן, הבת הקטנה שלי בת השמונה שואלת כל הזמן 'במי טיפלת? למי עזרת היום?' יש לי גם בן בצבא שאומר 'איזה באסה שאני בצבא, אחרת הייתי בא איתך'".
עד כמה קשה לך המרחק מהם ובכלל מהארץ בימים האלו?
"זה קשוח. לקום כל בוקר ולהבין שיש לך אינספור משימות לבצע. יש גם את העבודה הנוספת שלי ב'איחוד הצלה', אבל בארץ מבינים שהמשימות השיגרה נדחקות כרגע הצידה".
לעדכונים: חדשות ראש העין
