פעם שאלתי מישהי אם יש בארץ גזענות כלפי העדה האתיופית, והיא השיבה: 'מה פתאום, אצלנו בעבודה יש ארבע כושים'. אמרתי לה: גברת, אומרים ארבעה...".
לפני שאדי הזעם פורצים לכם מהאוזניים עם שלל "ברכות" לאותה אישה אלמונית, כדאי שתרגעו. מדובר בסך הכל בקטע מהופעה של הסטנדאפיסט ברקו זרו (38) מראש העין, שמשתמש בהומור המיוחד שלו כדי להציב מראה לחברה הישראלית.
האיש המצחיק עד דמעות משלב בהופעותיו גם חוויות אישיות לא נעימות, שמבוססות כולן על היחס הלא הוגן כלפי קהילת יוצאי אתיופיה שעליה הוא נמנה. הקהל, אם תהיתם, נהנה מכל רגע ופרצי הצחוק האדירים הם לאו דווקא השלמה עם המצב הקיים, אלא סוג של הכרה כי משהו אכן מקולקל בחברה שלנו.
אז כן, בזמן שחלק מבני העדה מביעים את כעסם המוצדק במחאות ולעתים באלימות, לזרו סטייל משלו, משופע בקלאס ובכריזמה. כעת הוא מספר כיצד הפך לסטנדאפיסט, מדוע הקהל מתחבר למסריו, כיצד הוא משלב הופעות עם עבודה בחצי משרה בעיריית ראש העין ולמה לא תראו אותו באח הגדול.
"סוג של אמירה"
הוא נולד באתיופיה, עלה ארצה בגיל שמונה וגדל על ידי אם חד־הורית יחד עם שלוש אחיות גדולות ממנו. תחילה שהתה המשפחה במרכז קליטה בטבריה, עברה בהמשך למתחם קרוואנים ליד אלעד וקבעה את משכנה הסופי בראש העין.
בצבא הוא שירת במג"ב ("אהבתי מאוד את השירות, הייתי סמל מחלקה והיה מאוד מעניין") ואחרי השחרור למד לתואר ראשון בחוג לתקשורת באוניברסיטת אריאל במסלול של שיווק ופרסום.
קראו עוד>>
לעולם הסטנדאפ הוא הגיע לפני שבע שנים לגמרי במקרה. "בגלל שתואר בתקשורת לא מעניק לך יותר מדי אפשרויות נרשמתי ללימודי קופירייטינג ב'בצפר' במטרה לעבוד במשרד פרסום. חבר סטנדאפיסט בשם אייל בריג שלמד שם אמר שיש לי פוטנציאל והציע שאנסה להופיע בבמה פתוחה".
מה זו במה פתוחה?
"מקומות וברים שונים שמאפשרים לאמנים חובבים לעלות לדקות בודדות ולהופיע מול קהל".
מה אמרת לו?
"שיש לי פחד במה ושזה לא בשבילי. אבל אחרי תקופה קצרה חשבתי על זה ואמרתי לו: יאללה, תרשום אותי. לא סיפרתי לאף אחד כדי שאנשים שאני מכיר לא יראו את הפדיחה שחשבתי שאעשה. הלכתי לבמה פתוחה בסטנדאפ פקטורי בתל אביב שבדיוק נפתח, ולהפתעתי הקהל אהב את מה שראה".
זוכר איך הרגשת?
"כל מה שעניין אותי היה לזכור את הטקסט. פחות היה חשוב לי אם זה יצחיק. המטרה שלי הייתה להתמודד עם פחד הבמה שלי. בסוף אמרתי לעצמי שאף אחד לא מכיר אותי פה ולא נורא אם אעשה בושות. הופתעתי מאוד מהתגובות הטובות. הקהל צחק ומבחינתי זה היה וואו. רציתי לוודא שזה לא חד־פעמי, נרשמתי שוב, ועוד פעם הלך טוב".
זרו צבר ביטחון והחל להופיע על בסיס קבוע עם חומרים מקוריים שלו, שעוסקים ביחס לבני הקהילה האתיופית מצד החברה הישראלית.
"פתאום המופע שלי הפך לסוג של אמירה", הוא מסביר. "רגילים לסקר את הקהילה במובנים שליליים, כמו הפגנות ומחאות, אלא אם כן יש איזה אתיופי פורץ דרך. למשל, טייס או הייטקיסט מצליח. בדרך כלל זה מופיע בכתבות של החגים, כאילו האתיופים מצליחים רק בחגים...
"המסר שלי הוא שאין הבדל בין אף אחד. לכן בהופעה אני ממחיש בדרך שלי מה הקהל מחוץ לקהילה חושב עלינו. אני בא ממקום אמיתי ועם הזמן הבנתי שאם אין גרעין של אמת במה שאתה אומר, הקהל לא יאכל את הבולשיט שלך. כשאנשים אומרים לי שגזענות לא קיימת אני מסביר להם שלא הכניסו אותי למקום שהייתי אמור להופיע בו".
תגיד לי שאתה צוחק.
"בערך. הסיפור האמיתי הוא שבאתי לאיזה בר כדי לראות חבר שלי מופיע. תיאמתי איתו שאני מגיע, אבל בכניסה עצרו אותי ולא נתנו לי להיכנס. הקטע הוא שאף פעם לא אומרים לך 'לא, אתה לא נכנס' אלא פשוט מסננים בדרך יפה כביכול".
אתה כועס על המצב?
"ברור שכן אבל אם אתחיל להתבכיין שום דבר לא ישתנה. אני מסתכל על חצי הכוס המלאה ומנסה לשנות דברים לא טובים. שלא תטעה, אני כועס לא פחות מאחרים, ויש לי את הדרך שלי לבטא את זה".
יש הרבה סטנדאפיסטים יוצאי אתיופיה?
"כמעט ולא. יש בודדים וביניהם יוסי ואסה ושמואל ברו, שהיו הראשונים ובשבילנו הם כמו אלי ומריאנו".
יגיע הרגע שלא תהיה פה גזענות?
"לצערי זה לא יקרה בתקופת חיי. הצבע שלנו הרי לא הולך להשתנות בקרוב".
"להישאר מקורי"
זרו מבהיר כי כנראה אין במדינה יוצא אתיופיה שלא חווה גזענות. "הגזענות עדיין קיימת, אבל הסגנון שלה משתנה עם השנים", הוא אומר.
למה אתה מתכוון?
"פעם למשל לא היו מקבלים בכלל יוצא אתיופיה לעבודה. היום אומרים יש לנו כבר אחד כזה וזה מספיק. לעדה יש עדיין תקרת זכוכית שקשה לה לנתץ".
אתה חווה את זה בסטנדאפ שלך?
"אני פחות נתקל בזה על הבמה כי הקהל בכל זאת צוחק ונהנה".
מי ההשראה שלך?
"אני מאוד אוהב את כריס רוק ודייב שאפל, אפילו לפני שהבנתי שאני רוצה לעשות סטנדאפ. לשאפל אין פילטר, הוא מספר סיטואציות בחיים ואומר את האמת בפנים בלי להתבייש. עם השנים למדתי דווקא מתוך התחום שהטובים ביותר הם דווקא אלה שפחות מוכרים.
"האמת שאני חושש לראות אמנים אחרים כי אני רוצה להישאר מקורי ולא לחקות אותם, לא רוצה שמשהו מהדברים שהם עושים יידבק בי אפילו בתת־מודע. אני הולך לעתים לראות סטנדאפיסטים בתחילת הדרך כדי ללמוד מהטעויות שלהם".
היית ילד מצחיק?
"אני חושב שכן. הייתי שטותניק כזה, אני ועוד חבר נהגנו לצחוק על כל דבר".
אם היו אומרים לך לפני 10 שנים שתהיה סטנדאפיסט, היית מאמין?
"אין מצב. בחיים לא הייתי מאמין שאעלה על במה, אפילו לא להרצאה. במסגרת התואר שעשיתי היינו צריכים להציג פרזנטציה של חמש דקות על הבמה. מבחינתי זה היה אחד הרגעים המפחידים של חיי".
איפה אתה מופיע?
"אני אחד מאמני הבית של הסטנדאפ פקטורי בתל אביב ומופיע באירועים שונים, כולל של ועדי עובדים. בנוסף, אני המופע הפותח של מני עוזרי כבר שלוש שנים. הוא אמן אדיר שממלא אולמות. אין כמעט עיר בארץ שלא הופעתי איתו. במוצאי שבת הופענו מול 2,400 איש בהיכל התרבות".
זה משתלם כלכלית?
"כשמני שאל אם אני רוצה לפתוח לו את ההופעה, אפילו לא חשבתי על הצד הכלכלי והייתי עושה את זה בחינם אם צריך. היום אני יכול להגיד שזה בהחלט משתלם. לפני הקורונה היה רגע שהתכוונתי לפרוץ, אבל אז הכל נעצר.
"הוצאתי סרטון לרשת שהפך לוויראלי עם מעל 1.5 מיליון צפיות. היה אז משא ומתן עם סוכנות מסוימת. אני מכוון הכי גבוה שאפשר ואולי יום אחד אקח מישהו שיפתח לי את ההופעה".
הציעו לך להשתתף בריאליטי?
"בלי סוף. תכניות כמו גוט טאלנט והאח הגדול, אבל אני לא שם. זה משהו שמקבע אותך כמעט לעד כפליט ריאליטי. שים לב שרוב האמנים שהולכים לתכניות כאלה כבר מעבר לשיא ודי בדעיכה. אני בונה את הקהל ורוצה שיאהבו אותי לאורך זמן. ל
"לא מעניין אותי שיהיו לי מיליון עוקבים שלא באמת מכירים אותי או את מה שאני עושה. אני לא מעוניין ב־15 דקות של תהילה ואז להיעלם".
אתה מרגיש סוג של סמל בעדה?
"זה טייטל גדול מדי. ברגע שיש לך במה, קהל ודרך להעביר מסר, אז ברור שיש לך אחריות מסוימת. אתה כן יכול להיות גשר של אנשים ולבטא דברים.
"באיזשהו מקום אני כן מרגיש אחריות, אבל זו טעות לחשוב שכל יוצא אתיופיה שמתפרסם צריך אוטומטית להשליך על כל העדה. קח את טיטי איינאו שמשתתפת בעונה הנוכחית של האח הגדול. הרי ברור שכל מה שהיא תעשה ותאמר שם ישר ישויך לעדה, אבל אנשים שוכחים שהיא אדם בפני עצמה".
להמשיך להתפתח
עד שהוא יקדיש את כל כולו לסטנדאפ עובד זרו בחצי משרה בעיריית ראש העין כמנהל מדור קהילה וחברה ואחראי בין היתר על אירועים חברתיים. "אני מאוד מבסוט מהתפקיד", הוא אומר. במקביל, הוא ואשתו מלי מגדלים את בתם הודיה בת החמש.
איך משלבים סטנדאפ ומשפחה עם עבודה בעירייה?
"בגלל שאני בחצי משרה אני יכול להופיע שלושה ערבים בשבוע, ומי שעוזרת מאוד היא אשתי ששומרת על הילדה ונושאת בנטל".
תרצה להתפתח מעבר לסטנדאפ?
"כן, לעשות רק סטנדאפ בעידן הרשתות החברתיות זה בעייתי. אתה צריך להתפתח לכל הכיוונים. אדיר מילר הוא הדוגמא הכי טובה למי שנמצא ברשת, בהופעות ובטלוויזיה".
כמי שגדל במשפחה חד־הורית פיתח ברקו קשר מיוחד עם אמו, שלאחרונה לא נמצאת בקו הבריאות. את רגשותיו בנושא הוא פרק בשבוע שעבר בפוסט מרגש. "זו נקודה רגישה אצלי", הוא מסביר. "הרבה אנשים רואים אותי בסטנדאפ כאיש שמח, ולא מבינים כמה שעות אני נמצא לצידה בבית חולים".
ממה היא סובלת?
"היא חולת סכרת והמצב קצת הסתבך. היא מאושפזת כבר חודש וחצי בבית חולים. אתה לא רגיל שאדם שגידל אותך כל השנים פתאום זקוק לך ככה.
בפוסט הזה שיחררתי משהו שישב לי על הלב. רציתי לומר שגם כשאדם שנראה שמח כלפי חוץ מתמודד עם דברים קשים. אנשים שלחו לי הודעות שהסיפור שלי גרם להם להיפתח ולשתף מהמצוקות שלהם".
מזהים אותך ברחוב?
"כן, זה מאוד מחמיא. יש כאלה שמבקשים להצטלם איתי ולפעמים אני חושב: איתי, מי אני בכלל? הנחות סלב עוד לא יוצא לי מזה...".
יש לך עוד דרך להעביר את המסרים שלך?
"אני עובד על הרצאה בשם 'מצחיק בקושי', שמעודדת בני נוער למצוא את ההומור גם ברגעים קשים. הרי לכולנו קשה והרבה פעמים זה נראה כמו סוף העולם, אבל צריך גם לדעת למצוא את החיוך".
מה החלום שלך?
"להמשיך ולהצליח, לומר את מה שיש לי ולהפוך את זה לדרך חיים".
מה נאחל לך לסיום?
"קודם כל בריאות למשפחה שלי ולי, ושאמשיך להתפרנס ממה שאני אוהב".
לעדכונים: חדשות ראש העין
