נס גדול: אורטל רצון מפתח תקוה, הגיעה לחוף הצוק עם בעלה וארבעת ילדיהם, כשבשלב כלשהו שני בניה הגדולים (12 ו-13) נכנסו למים מבלי שאיש יבחין בכך. כעבור זמן מה אחד מהם יצא באפיסת כוחות וסיפר כי אחיו טובע. שחר משולם, תושב ראש העין, ששהה במקום עם ילדיו, גילה אומץ רב, נכנס למים והצליח להגיע אל אדיר שהיה כבר ללא הכרה. בזכות תגובה מהירה של מתרחץ נוסף שהגיע עם גלשן, הוא הובהל לחוף, שם רופאה שבילתה במקום גם כן ביצעה בו החייאה שהסתיימה בהצלחה.
3 צפייה בגלריה
שחר משולם. "לא הייתי יכול לחיות עם עצמי אם יכולתי להציל מישהו ולא עשיתי את זה"
(צילומים: פרטי, תיעוד מבצעי מד"א)
האירוע החריג התרחש ביום שבת לפני שבועות אחדים. "הגענו למקום עם משפחותיהם של אחי ואחותי, כשלא הייתה לנו כלל כוונה להיכנס למים", שיחזרה אורטל. "כולם שיחקו והכל היה בסדר. בשלב כלשהו הבנות היו רעבות והלכתי איתן למסעדה הסמוכה כשבעלי מצטרף אליי. כשחזרתי, שאלתי את גיסתי איפה הבנים אז היא אמרה שהם הלכו לשחק עם הכדור. התכוונו להתחיל להתקפל ואמרתי שנקרא להם ביציאה בדרך לרכב.
"פתאום, הבן הגדול שלי, מאור, רץ מכיוון הים, תוך כדי שהוא מקיא מים, נחנק, וזועק לעזרה שאחיו טובע. מתברר שהם נכנסנו למים בלי שאף אחד יידע ועשו זאת במרחק יחסית גדול מזווית הראייה שלנו. הם החלו לטבוע וטיפסו אחד על השני במטרה להינצל עד שהגיע גל גדול והפריד ביניהם כשמאור נפלט לחוף ואדיר נסחף פנימה. אם הוא לא היה יוצא מהמים לא הייתי משערת בחיים שהם בפנים והייתי חושבת שחטפו אותם. אתה לא חושב שילדים בגיל הזה יכנסו כך למים".
"מאותו רגע החיים שלנו כבר לא יחזרו להיות אותו דבר, היינו בהיסטריה מטורפת", ממשיכה אורטל.
"כולנו רצנו למים- אני, בעלי, אבא שלי, אחי, גיסי, אחותי, גיסתי, כל היקרים שלנו. בזעקות וצרחות אימה חיפשנו את הילד ולא מצאנו. סביבנו אנשים מנסים לעזור, הזעיקו כוחות הצלה ואין ילד. אלו היו דקות ארוכות של ייסורים שאין כמותם, פחד איימים וסבל.
"פתאום גיסי רואה את הראש של הילד וצועק לנו, אבל אדיר היה רחוק כל כך והים היה סוער. ראיתי את בעלי מנסה להגיע לכיוונו ולא מצליח. המראה היה קשה, אני רואה את אדיר שמוט, חסר אונים ורחוק מאיתנו. באותו שלב, ידענו שאם הילד לא יוצא בחיים אף אחד לא חוזר הבייתה. התחלתי כבר לצעוק שיוציאו אותו כדי שנוכל לקבור אותו, הייתי בטוחה שהוא מת".
ומה קרה אז?
"הגיע מלאך בשם שחר משולם, שהשאיר את ילדיו בחוף ונכנס למים. הוא שחה מהצד, מאזור שבו הגלים לא נשברו ואיכשהו הצליח להגיע אליו ולהשאיר את ראשו מעל המים. באותו שלב לא ראינו שמישהו הגיע לאדיר, היה מישהו שצעק שיש אדם שטובע עם הילד. פתאום הגיע לוחם, שאין לי אפילו את פרטיו שבהתחלה ניסה לשחות לכיוונם אבל שראה שהוא לא מצליח הוא רץ לרכבו והביא ממנו גלשן.
"הוא חזר מהר, נכנס למים ,הצליח למשות גם את אדיר וגם את שחר והוביל אותם לחוף. במקום הייתה גם רופאה שהתקדמה מהר לאדיר והתחילה לעשות לו החייאה כי הוא היה בלי דופק ובלי נשימה. אח שלו היה מבוהל ולא הפסיק לרעוד ולצעוק שזה בגללו, וגם אחיות שלהם הקטנות ראו הכל. אמרתי 'זהו, החיים של כולנו נגמרו'.
"כשחזר לו הדופק, גם החיים שלנו חזרו, אבל בכל זאת אמרתי 'אוקיי, אבל מה הנזק?' כי לא ראיתי סיכוי שהוא היה במים יותר מ 20 דקות והכל בסדר. באמבולנס הוא התחיל להגיב וראיתי שהוא מבין ומזהה, וכשהוא הגיע לטיפול נמרץ בבית החילים דנה, ייצבו את המצב שלו".
אורטל ציינה כי "זה מחזה נורא שאני לא מאחלת לאף אחד. לא האמנתי שהסיפור הזה יסתיים כך. הגיעו בכירים בדנה לראות את הילד כי לא האמינו שהוא שרד כל כך הרבה זמן במים".
שוחחת עם שחר מאז האירוע?
"כן, הוא סיפר לי שאנשים אומרים לו שהוא משוגע ולא יודעים איך עשה את זה. הוא אמר לי 'הייתי עושה את זה שוב ושוב. מבחינתי זה יכל להיות הבן שלי'. הוא פשוט הרגיש שזה חזק ממנו ושהוא חייב לעזור. זו מסירות נפש שאין לתאר- אדם נכנס למים שהילדים שלו בחוץ מבלי לדעת אם הוא ייצא משם".
איך האירוע השפיע עליכם?
"נורא. שהילד היה בבית חולים זה עוד היה הלם אבל אחר כך זה התחלף בטראומה. קשה להתמודד עם זה. ברוך השם שניהם יצאו מזה בחיים אבל לי יש סיוטים בלילה. היו הרבה שתיקות ואני מאמינה שגם עליהם זה משפיע בדרך כלשהי".
משולם עצמו סיפר: "כשזיהיתי את הסיטואציה אמרתי לילדים שלי שימתינו בחוף. אני מכיר קצת את החוף ואת הזרמים בו כי אני גולש שם לפעמים אז הנחתי איפה הילד יכול להיות פחות או יותר. הים היה סוער, לא היו גולשים וראיתי את אורטל צועקת 'תעזרו לי, הילד שלי נעלם' . אמרתי לעצמי אין מצב שאני לא נכנס להציל את הילד. לא הייתי יכול לחיות עם המחשבה שלא ניסיתי להציל אותו.
"נכנסתי, אבל בגלל שזו הייתה שעת בין ערביים השמש מסנוורת ולא רואים מה קורה מעל המים. פתאום ראיתי ראש צף והבנתי שזה הוא. אמרתי שאני נכנס פנימה כי זה יכול להיות עניין של דקה עד שלא אראה אותו. שחיתי לכיוונו כ 100 מטרים, תפסתי את אדיר שהיה מחוסר הכרה ולא הגיב, חיבקתי אותו והתחלתי לנסות לשחות איתו החוצה, אבל הבנתי שאנחנו נמצאים בסחף והתחלתי לאבד כוחות ולהתעייף. באותו רגע החלטתי שאין מצב שאני עוזב אותו כי מחכה לי משפחה בחוץ ופשוט פעלתי כדי להשאיר את שנינו מעל המים וחיכיתי שמישהו יגיע.
"היינו שם כ 20 דקות, עד שפתאום הגיע בחורצ'יק עם גלשן שצעק שהוא בדרך אליי. לפתע קיבלתי בוסט של כוחות, הוא הגיע, שנינו עלינו על הגלשן ויצאנו שלושתנו. בינתיים בחוף כל הפוקוס וההמולה הלכו לאדיר ואני המשכתי לילדים שלי וראיתי שהם בסדר. רק אז התחלתי להבין את גודל האירוע , ואת הסכנות".
לא עבר לך בראש כשהגעת לאדיר שגם אתה בסכנת חיים ממשית?
"זה קרה כשהבנתי שאני לא יכול לצאת איתו. אלו לא היו דקות פשוטות. אין לך יותר מדי זמן להתמקד בזה אלא אתה רוצה להתלות במשהו חיובי ולחשוב איך שנינו יוצאים. לא נכנסתי במטרה שאחד מאיתנו לא ייצא".
זה לא משהו שכל אחד היה עושה.
"אני מודע לזה, אבל אני רוצה לחשוב שאם זה היה קורה חלילה למשפחה שלי אז גם היה מישהו שקופץ למים. ודבר נוסף, אמרתי שלא הייתי יכול לחיות עם עצמי אם יכולתי להציל מישהו ולא עשיתי את זה".
קראו גם:
לסיום אומרת אורטל: "לפני כמה ימים דיברתי עם בעלי על השסע הגדול בעם והמחלוקות בחברה, אז הוא אמר שאת הדברים הטובים פחות מפרסמים. פתאום נוכחתי לדעת שלא רק שיש הרבה אנשים טובים, אלא כמעט כולם טובים. בחוף כולם עשו מה שיכלו כדי לעזור לנו, אנשים רוצים לארח אותנו לשבתות, אנשי מקצוע מתנדבים לעזור והכל בחינם. אנשים מדהימים. אנחנו חייבים להיות יותר טובים אחד לשני, כי כל דבר קטן שאנחנו עושים לאחר עושה עולם שלם. בנוסף, המסר הוא לא לסמוך על שיקול דעת של ילדים גם שהם בני 12-13 כי טעות אחת קטנה יכולה לעלות בחיים לא רק שלהם אלא של כל המשפחה".
