"את אחת למיליון", הודיעה לי ד"ר קירה אולינקוב מהדסה עין כרם. "יש לך סרטן בלבלב, הגידול שלך הוא נדיר, וממנו מת סטיב ג'ובס".
ראיתי את הדמעה בעינה של קירה והבנתי שאני יוצאת למסע קשוח ושמיום הגילוי התחתנתי חתונה קתולית עם בית החולים. תוך שעות הפכתי ל-vip בכל בתי החולים בארץ ובעולם. הביופסיה שלי נשלחה לחו"ל והרופאים והאחיות התייחסו אליי כאל חולה אונקולוגית מעניינת ומאתגרת. ומאז חיי הפכו לבלתי מוסברים.
קראו גם:
הפעם החלטתי לנצח את הסרטן. לא כמו לפני 20 שנה, שלא סיפרתי לאף אחד שאני חולה ועוברת הקרנות, גם לא למשפחתי ולחבריי לעבודה.
הפעם החלטתי לחשוף את עצמי כי הבנתי שרבים לא מכירים את המחלה שלי, וכשלא מגלים אותה, הם עלולים למות ממנה בלי לדעת.
עם הגילוי חיכינו לפרופסור מאז'ה, שיגיע מחו"ל לנתח אותי: פרופסור בעל שם עולמי, מנהל מחלקת כירוגיה א'-ב' בהדסה, מוכשר וחתיך.
הניתוח המורכב ארך יותר מ-8 שעות. במהלכו הסירו לי חצי לבלב, כיס מרה, טחול וכמובן את הגידול הגדול והמעצבן (שאותו תרמתי למדע). קיבלתי שתי מנות דם והועברתי לטיפול נמרץ.
חצי שנה אחרי הניתוח יצאתי לכבוש את העולם. התחלתי בהרצאות בבתי החולים לרופאים ולאחיות.
ואז פרצה הקורונה לחיינו. למרות שאני מקבלת טיפול ביולוגי, החלטתי במהלך ימי המגיפה לצאת לבדי "לשביל ישראל". וכך, כשכולם בסגר, התחלתי מהצפון הרחוק עם תרמיל ומימיה, ובדרך פגשתי מטיילים – והפכנו לחבורה מגובשת.
המחלה אילצה אותי לאסוף כוחות כמו לביאה, ללמוד על חיי החדשים ולהחליט לטרוף כל רגע. עזבתי את ירושלים, עברתי לראש העין והבטחתי לעצמי להפוך את הלימון ללימונדה.
כשהקורונה הייתה בעיצומה התחלתי ללמוד בווינגייט קורס מדריכי דרך. ביליתי במסעות בשטח עם תיק ענק על הגב, ישנתי באוהלים בסמוך לשועלים ותנים – וכמובן שלא אשכח את ההלם על פני חבריי לקורס כששמעו שאני מתמודדת עם סרטן. אף אחד מהם לא יכול היה לנחש.
באותם ימים חולים רבים פנו אליי: חלקם הסתגרו, נקלעו לבדידות והרגישו שהחברה לא יכולה להכיל אותם. את חלקם הצלחתי לשכנע שאפשר אחרת.
וכך נפלה ההחלטה: אני רוצה להוביל קבוצה של מתמודדות סרטן. מגיע להן בית תומך, שלא יהיו בודדות, שיהיה להן איפה לשיר לרקוד, עם פאה או בלעדיה, ואחרי טיפול קשה יהיה להן איפה לצעוק ולהגיד: קשה לי. זה יהיה הבית השני שלנו, שבו נחבק אחת את השנייה.
הבנתי שהמקום הנכון הוא ב"שלובות - חיבור לחיים". פניתי למייסדת העמותה, שרון איתן, וביקשתי להקים סניף שייתן מענה לאזור ראש העין, אורנית, שערי תקוה ,עץ אפרים, אלקנה ואריאל. יחד עם שרון כהןף המנכ"לית הענקית של העמותה, דפקנו על דלת עיריית ראש העין ותוך חודש קיבלנו מענה חיובי. יצאתי לדרך.
היום, חודשיים אחרי ההקמה של הסניף, אנחנו כבר שלובות ואוהבות: התחלנו חמש, היום אנחנו 50. מדי יום שלישי בבוקר אנחנו נפגשות, וכל אורחת שמגיעה מרגישה קבלת פנים עוטפת.
"לא יצאתי שנתיים מהבית", אומרת עפרה. "מהיום שנפגשתי עם הבנות הדיכאון עבר ואני מחכה לימי שלישי".
"הודעתי לרופאים שלי שבימי שלישי אני לא פנויה לטיפולים או בדיקות, כי אני בשלובות", אומרת גילה.
"כשאמרתי לבנות שקיבלתי את זה 'הכל כלול'", אומרת עינת, "הן בדיוק הבינו על מה אני מדברת".
אני נפעמת מהקבוצה. תוך כמה פגישות הפכנו להיות בית תומך אחת לשנייה. אנחנו מתחילות את הבוקר בארוחות גורמה שאנחנו מכינות ולאחר מכן מגיעים מרצים, סטנדאפיסטים, עיתונאים, רופאים, סופרים, להרצות ולהעביר סדנאות, והכל בהתנדבות ובזמנם החופשי. יש לנו מרצים, סדנאות וטיולים של מתנדבים לעוד חודשים קדימה. קהילת העסקים בראש העין מחבקת אותנו ועיריית ראש העין ועמותות מתנדבים לסייע לנו במסע שלנו.
אנחנו, השלובות שמתמודדות עם הקשה ביותר, הצלחנו בגלל החיבור, החיבוק, האהבה והביחד לצאת למסע של חיינו יחד. לצערי הקבוצה גדלה כל יום, אבל אם להיות מתמודדת סרטן, אז להיות בקבוצת הלוחמות שלנו.
מוזמנות להצטרף לקבוצה ללא עלות, בימי שלישי, במתנ"ס ברחוב מגדל דוד 47. אירית, טל. 054-6311146.