אז מסתבר שבימינו הרדודים והשטוחים כמו פיתה, אפילו זו האחרונה יכולה לעבור מיתוג. מספיק שתגרמו לפיתה להיראות מגרה, כזו שמצטלמת יפה, תלבישו אותה יפה במיני מזונות, תנו לה שם מושך ומגרה כמו פרגית במרינדו, והיא תהפוך באחת לפיתה הכי מקובלת ופופולרית בשכונה הנוחה להשפעה שלנו.
אפילו אני, ממרום שנותיי, כאחד שאכל כבר פיתה או שתיים בחיים שלו, רצתי כמו טירון למוסד הקולינרי "פיתה בסטה" באשדוד לאכול את "פיתת דניאל עמית" - אולי הפיתה המפורסמת במדינה כיום, הקרויה על שמה של מי שהמציאה אותה.
לטובת מי שפספס: מדובר באושיית רשת, כוכבנית אינסטגרם ובלוגרית אוכל שהגתה את מאכל התאווה המורכב מפיתה המכילה נתח שניצל מטוגן, פרוסת חציל נאה, ביצת עין צהובה ואפילו מטבוחה וטחינה.
אבל אז, ליד הדלפק ב"פיתה בסטה", שניות לפני שאמרתי דניאל עמית, התקרנפתי - אולי בגלל שהיו עוד שניים לצידי שהזמינו בהתלהבות את אותו הדבר, וכבר אחזו את הסלולרי שלהם בשלוף להראות לכולם איפה הם ומה הם אוכלים. כמה מקורי. כמה עלוב.
צלם, עושים כאן חיים
שנים אכלתי פיתות נפלאות מלאות בתוכן, אבל מעולם לא חשבתי לצלם אותן. אז נכון שברוב השנים שאני מדבר עליהן לא היה בכלל טלפון סלולרי ובטלפון של בזק לא היתה אפליקציה כזו בכלל, אבל בואו נתמקד בבשר.
אכלתי סטייקים נפלאים שהשתפלו החוצה מהפיתה ונטפו אושר, שווארמות נהדרות שחתיכות בשר פרצו מתוכן כמו מלוע של הר געש, פיתות עם קבב מגיר שומן וכל טוב שהפכו את הפיתה עצמה להמשך ישיר של הבשר עד שלא יכולת להבחין בין המקור לבין הבצק, וכמובן הפיתות הבלתי נשכחות של המעורב הירושלמי בשוק מחנה יהודה, שעלו לא מעט אבל סיפקו חוויה גסטרונומית על־גופנית שלא תישכח לעולם.
היו אפילו מנות טבעוניות בימים שלא ידענו שיש כזה דבר - כדורי פלאפל שהתנשאו מעל פתח הפיתה והזמינו את בעליהם לטעום מהם כקדימון למנה. מעולם לא חשבנו שאנחנו צריכים לצלם את זה על מנת להודיע לכל העולם שזה מה שאכלנו, או שקרה כאן משהו מיוחד.
אבל היום מצלמים הכל. גם את המובן מאליו. יש למשל את ההייפ החדש כיום של שניצל בחלה עם חציל ומטבוחה. משהו שהחל בתל אביב והידרדר כמובן דרומה.
מדהים שאפילו כאלה שאכלו את זה כל חייהם בכל יום שישי בבית של אמא שלהם, ואף פעם לא חשבו שיש כאן משהו חדשני או מסעיר, רצים כיום להצטלם עם הסנדוויץ' הזה ולשלם לא מעט טבין ותקילין על מה שהם בין כה וכה יאכלו שעה מאוחר יותר כשילכו לביקור הורים, אם יהיו רעבים בכלל.
אבל למרות האנטגוניזם והאיבה לתופעה, ולמרות כל האמור לעיל, היה לי טעים ב"פיתה בסטה". חומרי הגלם משובחים, השילובים מוצלחים, המוכרים מקצועיים והמחירים יקרים אומנם (בוודאי בהתחשב בגודלה המצומצם של הפיתה הממותגת) אבל לא מוגזמים, כאלה שאתה אומנם מרגיש לא נוח איתם אבל לא אומר מילה, כי בכל זאת נותנים לך לצלם את המנה שלך בלי לגבות תשלום נוסף.
הוא לא כבד, הוא אחי
הזמנתי "פיתה כבדה" - ושימו לב לתיאור הציורי של המנה, כי זה חלק מהקטע (הרי לא היית מצלם סתם מנה שנקראת פיתה עם כבדי עוף): "כבדי עוף צלויים על גריל להבות, עטופים בנגיעות סילאן ובצל ירוק, קרם לימון פרש, צ'ימיצ'ורי טרי, עגבנייה, צנונית קריספית וטחינת הר ברכה". זה מה שנקרא להקדים שיווק לגיהוק.
תגידו לי בבקשה עכשיו: מי יכול אחרי תיאור כזה לומר ש־45 שקל למנה (כולל כוס שתייה מתרכיז) זה יקר? צנונית קריספית? רק על זה ניתן לייקר את המנה בעשרה שקלים. לא יודע בכלל איפה משיגים בארץ צנונית קריספית.
וזה שנעצו בפיתה בצל ירוק, שהתנוסס מעל המנה כמו דגל של מדינה אפריקאית (ובטח נראה נהדר באינסטוש), רק על זה לפחות ראוי לדרוש עוד חמישה שקלים.
החבר שהגיע איתי הזמין לבבות בפיתה. ניסיתי להניא אותו מזה כי זה נראה לי סתמי. אני באמת לא מבין, אז מה אם הוא אוהב לבבות?
התיאור של זה נורא לא משכנע, ובנוסף זה גם בטח לא מצטלם יפה: "לבבות עוף צלויים על גריל בתוספת ירקות על האש וטחינה הר ברכה".
בלי להבות, בלי צנונית קריספית, בלי פרשיות. הוא אומר שהיה לו טעים אבל קשה לי להאמין כי המנה נורא לא פוטוגנית. איך מגישים כאן מנה בלי דגל של מדינה אפריקאית? איך נעשה עם זה סלפי?
מראה מקום:
"פיתה בסטה", רחוב הבנאים 1, אשדוד
טלפון: 050-9990949
שעות פעילות: א'-ד' 11:00-1:00, ה' 11:00-2:00, מוצ"ש 20:00-2:00
פסקול: צנונית קריספית מתפצחת לצלילי אייל גולן
תג מחיר: פיתה כבדה + כוס שתייה - 45 שקל, לבבות בפיתה + סודה - 45 שקל; סך הכל - 90 שקל
