אלוהים עדי שאני לא יודע איך מתחילים לכתוב על כריך השניצל הדוחה ביותר שאכלתי בחיי.
האם לספר על הריח החמצמץ של הלחמנייה? לספר על סלט העגבניות שהתגנב לכלי של סלט הכרוב הסגול (ולהיפך) בבר הסלטים המבולגן והמלוכלך? ואולי להתמקד בכתמי הלכלוך על הרצפה? באור המעומעם עד חשד? בנקניקיות הפליליות למראה? בעובדים שהכינו את הכריכים ולא היה ברור אם הם מתדלקים או מזנונאים או גם וגם?
השניצל עצמו, אגב, היה בסדר. בסדר, אמרתי, לא טעים או משהו כזה - ואני מתכוון לאותן שתי פיסות קמצניות שמצאתי לבסוף בתוך הסנדוויץ' שלי.
איך אומרים שניצל בערבית?
אזור חבל לכיש, למרבה הצער, לא ממש שוקק אפשרויות קולינריות, ומזרחה מקרית גת אתה רק יכול להתפלל לאלוהי הפלישתים שיעזור לך לאתר איזה כריך לרפואה. אז מה יותר מתאים מתחנת הדלק בבית גוברין, אותה תחנה השייכת לחברת האנרגיה בעלת השם המוזר "רזגל", שתפנק באיזו ארוחה טובה את הלכישאים וגם את עוברי האורח המזדמנים לאזור ורעבים לאחר ביקור במערת הפעמון? זהו, שלא.
בצהרי יום ראשון יושבים במזנון של תחנת הדלק רזגל בבית גוברין בעיקר חיילים מהבא"ח הסמוך, ולא רחוק מהם כמה פועלים פלסטינאים שמחכים להסעה בדרך לחברון. אף אחד מהם לא אוכל שניצל, אף אחד מהם גם לא אוכל כלום בעצם. אז אולי הייתי צריך להבין את הרמז.
רמז נוסף ועבה שנשלח אליי מכיוון מכשיר ההוט דוג היה הנקניקיות האדמדמות שנראה שאף אחד אף פעם לא נגע בהן. כששאלתי מה יש לאכול, עם מבט מסויג לעבר הנקניקיות, הבחור מעבר לדלפק הציע לי כריך עם פסטרמה.
כשראה היסוס קל מצידי הציע גם שניצל, אבל נראה ממש לא משוכנע ואולי אפילו מופתע שעשה את זה. אבל הוא נראה מופתע עוד יותר כשהסכמתי וצעק משהו בערבית למטבח. שניצל זה שניצל גם בערבית, מסתבר.
ההיגיון שלי ואני
כששתי חתיכות השניצל הגיעו בקערית מתכת חגיגית מהמטבח, הוא שלף לחמנייה ושאל מה למרוח. כאמור, בר הסלטים נראה כמו מהומת אלוהים עלי אדמות, כמו פומפיי אחרי ההתפרצות של הווזוב, כמו אגדיר לאחר רעידת האדמה, כמו הבלגן שאסף גרניט היה עושה להם לו היה מגיע לשם במסגרת תוכנית הטלוויזיה שלו, זאת שהשם שלה הוא משהו בסגנון "מה הקשר שלכם לאוכל בכלל ולמה לא פתחתם מוסך?".
ביקשתי חומוס, והבחור, למרבה הפלא, הצליח למרוח כף שלמה של המשחה החיוורת כמעט בלי דברים אחרים בפנים. הוא הוסיף קצת חריף עם כמה ירקות שהתערבבו וסלט ירקות עם קצת כרוב שלא ביקשתי אבל היה בלתי נמנע כי הוא ממש נטמע בו.
הריח של הלחמנייה היה קטסטרופלי, אבל הייתי נורא רעב, ולכן כאמצעי מניעה על מנת לא להיגעל עשיתי את המעשה הכי הגיוני במקרה כזה והחלטתי לאכול בלי לנשום.
"אל תאכל את זה, אידיוט", שמעתי מישהו צועק לי. זה היה כמובן קול ההיגיון שבראשי, אבל כמו האדם הבוגר שאני לא הגבתי, כי אנחנו לא מדברים כבר 20 שנה - הוא קרא לי פעם אידיוט ונורא נעלבתי, ומאז הפסקתי להתייחס אליו (וככה זה גם נראה הרבה פעמים).
נשארים בהאזנה
במזנון תחנת הדלק רזגל יש דק עץ שעליו שולחנות וכיסאות, והוא צופה לעבר נוף מקסים וירוק של האמפי והקיבוץ. אבל אני החלטתי לשבת בקרבת החיילים והפועלים, כדי שבמקרה של הרעלת אמת לא אשכב מחרחר על הדק לבדי ואנפח את נשמתי בלי שאיזו חובשת נאה מהבא"ח הסמוך תנסה לבצע בי החייאה.
אז ישבתי, מנסה לא להריח את הלחמנייה שהטעם שלה היה בסדר ולא מורגש כל עוד לא נשמתי. בשולחן לידי ישבו שני קצינים ודיברו בסלולרי שלהם על תוכניות האימונים של היחידות שלהם לשבוע הקרוב.
השיחות התנהלו לאוזני כל, כי הרמקול פעל ובקול רם למדי, ואפשר היה לשמוע את הצד השני מסכם עם הקצינים על הנחתת כוחות ואיסופם, בליווי נקודות ציון ומספרי סד"כ, והכל לאוזני כל - כולל הפועלים שהמתינו להסעה לחברון ונראו די שווי נפש נוכח האינפורמציה (או שסתם היו להם דאגות אחרות על הראש, כמו זה שאכלו כרגע שניצל ואולי עדיף להודיע לקבלן שלהם כבר עכשיו שמחר יש סיכוי שלא יוכלו להגיע לעבודה).
בסופו של דבר שרדתי בשביל לספר. מקווה שגם הפועלים, וגם הקצינים, ובעצם כל מי ששם נפשו בכפו או שם שניצל בבאגט.
מראה מקום:
מזנון רזגל בתחנת הדלק בית גוברין
שעות פעילות: 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע
פסקול: קול ההיגיון ששב ואומר לי "אתה אידיוט"
תג מחיר: סנדוויץ' שניצל - 25 שקל
