בשעה 12:30 בצהריים, שעה וחצי בלבד לאחר הפתיחה, מוטי אלקלעי - בעליה של מסעדת "סופרא" במרכז קרסו ביבנה - כבר פתח את הבקבוק השני של ערק האיילות לאותו יום.
זאת לאחר שהראשון הסתיים בקול תרועה רמה והיענות גבוהה הן מהלקוחות שלו שאותם הוא הזמין לצ'ייסר והן מאלה שישבו בבית הקפה "ליון" הסמוך ורצו גם.
נדיר מאוד בגילי המתקדם ובציניות המתקדמת עוד יותר שלא אחשוד בחיוכו וכנותו של בעלי מסעדה בכל מקום בעולם, שלא לדבר על יבנה.
אבל משהו אצל אלקלעי מרגיש אחרת, ואם הוא עדיין מפזר צ'ייסרים לכל דכפין אחרי תשעה חודשים שבהם המסעדה שלו פועלת, זה כבר כנראה משהו קבוע.
אלקלעי הצעיר הוא בעל מסעדה מהדור הישן ונוהג כפי שבעל מסעדה אמור להיות בכל דור ודור: מארח למופת, נדיב, מסביר פנים ומתלוצץ עם לקוחותיו.
מארח שלא מהסס להציע עמבה כאופציית תיבול ללקוח המהסס, אחד שלא חושש להעביר ביקורת נוקבת בצירוף מבט כעוס על הילדה שלא רוצה בצל בסלט שלה, בעלים שמגיע לבדוק אם הכל בסדר ומתכוון לזה, ומעל הכל - כזה שלא מחביא את בקבוק ערק האיילות שלו מתחת לדלפק בעבור חברים.
כי בסוכות - ומן הסתם כנראה במשך כל השנה - כל לקוח הוא גם אושפיזין (ואפילו אם הוא אושפיזין של בית הקפה הסמוך).
ילדה קטנה, יחידה ותמה
אלקלעי קרא ל"סופרא", מסעדת אוכל הרחוב שלו, על שמה של אחת הברכות הכי יפות בערבית, הנאמרת בסיומה של ארוחה: "סופרא דאימה", שמשמעה בתרגום מילולי הוא "שולחן תמיד", והכוונה שהשולחן של המארחים יהיה תמיד ערוך ומלא.
אנחנו התכוונו למלא את מצוות הברכה בשלמותה ולבדוק אם האוכל במוסד של אלקלעי מגיע לרמתו של הבעלים.
אז לא ממש. לא בכל המנות בכל אופן. הילדה למשל הזמינה שקשוקה והתאכזבה קשות. אחרי ארבעה חודשים בחו"ל ובלי שקשוקה כלל היא ציפתה לביס הראשון מהמאכל האהוב עליה בכיליון עיניים.
אבל מה רבה היתה אכזבתה כאשר מה שקיבלה היה בעצם סלט עגבניות מוקפץ במחבת עם שתי ביצים וללא רוטב כלל. "איפה הרוטב?", היא זעקה באימה, מחזיקה בידה פיתה פעורה, מוכנה לקיים מצוות ניגוב שקשוקה.
אבל לא רוטב ולא יער, לא דובים ולא רסק. אם יש שקשוקות גאות, שחצי כיכר לחם לבן לא מספיקה כדי לספוג את רוטבן אל קרבה, לסלט העגבניות המוקפץ עם שתי הביצים הזה הספיקה חצי פיתה, ואנו נותרנו מול ילדה קטנה, יחידה ותמה שישבה ושאלה - למה? וכל הגדולים וכל החכמים עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.
חומוס חומוס מטפטף
הפיתות נותרו ללא שימוש גם בחומוס של אמה של הילדה, אבל כאן, שלא כמו בשקשוקה של הילדה, המנה היתה נוזלית מדי והתגלתה בעיה קשה באחוז המוצקות שלה.
אז נכון שמדובר בעניין של טעם וגישה, אבל האמא לא מסוגלת לאכול חומוס נוזלי ולא יעזור כמה טעים הוא, וכאן הוא היה לא רע בכלל.
בכל תחילת מנה מאז שאני מכיר אותה האמא של הילדה מקיימת טקס קבוע וסודי, שהיא סבורה שאף אחד לא הבחין בו מעולם: היא מנגבת חומוס ומחזיקה את הפיתה שלה מספר שניות באוויר.
אם החומוס נוזל מהפיתה שלה, הוא פסול והיא מאבדת באחת את התיאבון. מנשנשת כמה גרגירי חומוס ותו לא.
לצערי, זה מה שקרה כאן. בחרדה צפיתי בה מעמיסה כמות נאה של חומוס על חתיכת פיתה שכבר במבט ראשון היה ברור כי היא מפלסת את דרכה בקלות רבה מדי בחומוס שבצלחת, הניפה את הפיתה לאוויר וקירבה אותה לפיה.
אבל טיפות נוגות של חומוס שנשרו מהפיתה שלה בחזרה לצלחת גמרו עבורה את הסיפור של החומוס לחלוטין.
כל מה שנותר על מנת לשכך את רעבונה היה לטבול את כדורי הפלאפל שקיבלנו בחומוס שלה, כדורי פלאפל מצוינים, אגב, עשירים בטעם, פריכים וגדולים.
עקצוצים של הנאה
לאחר שתי האכזבות של הבנות הרגשתי רע מעט שכה נהניתי ממנת העראיס שלי, אבל ממש לא נתתי לזה להפריע לי.
למרות שעראיס הפך כבר לקלישאה שמוגשת כמעט בכל מקום בארץ, זה לא מפריע ליהנות ממנו, והצירוף הזה של בשר טחון מצוין שנצלה על הגריל בתוך הפיתה שלו שסופחת אליה את כל היפים והמיצים, מעולה ועשוי כאן כהלכה ובדיוק מושלם.
סלט העגבניות החריף המלווה את המנה ומוגש ברוטב של טחינה ועמבה שלח עקצוצים של הנאה במורד הגו.
"נהניתם?", שאל אותנו אלקלעי בחיוך.
"ברור", עניתי לו והתכוונתי לזה.
הבנות הביטו בי בתוכחה, אבל לא היה אכפת לי. מתי הן הזמינו אותי לצ'ייסר בפעם האחרונה?
מראה מקום:
"סופרא", מרכז קרסו, הנחשול 22, יבנה
שעות פתיחה: א'-ה' 11:00-22:00, ו' 11:00-16:00
טלפון: 08-655-2655
פסקול: עומר אדם וחברים
תג מחיר: שקשוקה - 32 שקל, עראיס - 36 שקל, חומוס - 27 שקל,
חמישה כדורי פלאפל - עשרה שקלים, סלט קצוץ - 29 שקל,
3 שתייה - 27 שקל; סך הכל: 151 שקל
