האמן זוהר רוט מציג בגלריה בית דרור בקיבוץ עינת תערוכת יחיד בשם "משחק עם המציאות". הוא יוצר עבודות מתעתעות היוצרות מעברים מדו-ממד לתלת-ממד, וכוללות שימוש בחומרים כמו אבן, זכוכית, עץ וברזל.
בחלק מהעבודות משתלבת תאורה כחלק אינטגרלי מהיצירה.
חניתה אליצור, אוצרת התערוכה: "הנושאים שבהם נוגע רוט בעבודותיו מגוונים (פורטרטים, תיאורי מצב וטבע דומם), אך תמיד מלווים בנימה של הומור וקריצה המשקפים את אישיותו. רוט ניחן ביכולות טכניות ובידי זהב המאפשרות לו להפוך רעיונות מופשטים ליצירה מוחשית".
קראו גם:
רוט, בן 58 מראש העין, השתתף בתערוכות קבוצתיות שונות. זו תערוכת היחיד השלישית שלו המציגה את עבודותיו לאורך השנים.
הוא נולד בקרית חיים לשמשון ומירי, שורדי שואה, וזכה לילדות שמחה בין גלים, גלגלים ומשחקי מטקות. בגיל 14 עברה משפחתו לקרית אונו, שם הצטרף לנוער העובד והלומד, שהפך לביתו השני וממנו יצא לגרעין נח"ל בקיבוץ סופה בדרום. בהמשך שירת כלוחם במלחמת לבנון הראשונה.
עם תום שירותו הצבאי עבד בתחום הצילום בסצנה התל אביבית, ומשם המשיך לתחום ניהול ברשתות שיווק המזון. שם, בין מדפי הסופר בסתיו 1990, הוא הכיר את אשתו הראשונה, אם בנם הבכור, כיום בן 31. לאחר שנפרד מאשתו הכיר את יהודית הניג-רוט והשנים נישאו, ובהמשך הפכו להורים לבן.
את דרכו באמנות התחיל זוהר דווקא בכתיבה, כשמצא, לאחור גירושיו במילים 'מכונת כביסה לנפש'.
"כתבתי כ-200 שירים קצרים העוסקים באהבה, בגעגוע, בכאב ובתחושות רבות אחרות, שהתעבו לספר שעדיין לא ראה אור. באותה תקופה פניתי גם למכחול ולצבע ויצרתי את העבודה הראשונה שלי 'האיש בפינה' - אקרילי על בד.
"זו עבודה שרובה בצבע אפור שבמידה מסוימת שיקף את תחושותיי, נמכרה מהר מאוד ומצאה בית חם. אם נציץ אל הלא מודע שלנו, כנראה שבחיפושיי אחר האור העבודה השנייה שלי כבר הייתה בשילוב תאורה - מוטיב החוזר ברבות מעבודותיי גם היום".
הוא מודה כי "היצירה והיצירתיות שבי הם בעיני מתת אל שאני מחבק ושמח בה מאוד. זאת למרות שלא למדתי לימודים פורמליים בתחום, למעט לימודי צילום.
"את הרעיונות לעבודות אני שואב מהסביבה, מהטבע וממוחי הקודח ללא הפסקה. הרעיונות מגיעים אליי בהבזקים של רגע, ומשם אני מתחיל לתכנן איך אני רוצה שהיצירה שלי תיראה וכמובן באילו חומרים אשתמש. אני מרבה להשתמש בחומרים טבעיים כמו: אבן, עץ וברזל ובחפצים שימושיים שיצאו משימושם המקורי ואצלי מקבלים משמעות חדשה. יכולותיי הטכניות, ויש האומרים 'ידי הזהב' שבהן התברכתי, לצד מוחי הקודח או כמו שאשתי אומרת 'גאון יצירתי', מאפשרות לי ליצור כמעט בכל חומר".
למרות שגדל בבית עם הורים שורדי שואה, ההומור הוא חלק בלתי נפרד מחייו ומאומנותו. "בבית הוריי ההומור לא היה אורח קבע, אך עם השנים אימצתי אותו בסרקזם או בציניות שהפכו לחלק ממני וידועים כמנגנוני הגנה שבשנים האחרונות אני משיל מעליי בנחת.
"ההומור באמנות שלי קיים בקריצה. כך, למשל, מטחנת הבשר הטוחנת ברזל גולמי לשרשרת ברזל, מטאטא כביש ישן שהפך להומאז' לאופניים של הארי פוטר, פטיש שדופק את עצמו, או שפורפרת צבע המזילה קוביות הונגריות קטנות ההופכות לקובייה אחת גדולה".
