יותר מכול זה סרט של ניגודים. בסיסו בפתח־תקוה, אבל הוא גם שיר אהבה לתל אביב. יוצרו אלון ויינשטוק הוא סטרייט לגמרי, אבל הסרט יוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הגאה. נושאו הוא כדורסל, אבל שמו, "למה לא הפכתי להיות שחקן כדורסל?", והתשובה על השאלה הזאת (חכו, קצת סבלנות), גם הם ניגוד מסוים.
כמו יוצרו, גם הסרט מלא סתירות, וכמו ויינשטוק, הסרט מפצה עליהן באהבה רבה – למשחק ובעיקר לבני אדם.
ויינשטוק. "ספורט וסוציולוגיה הולכים יד ביד"ויינשטוק. "ספורט וסוציולוגיה הולכים יד ביד"
ויינשטוק. "ספורט וסוציולוגיה הולכים יד ביד"
(צילום: ריאן)
קראו גם >>>
הקונפליקט בין הכדורסל והדת, שהוא בעצם עמוק מאוד, הוא שמונח בליבו של הסרט וליווה את יוצרו במשך שנים ארוכות. "סרט התבגרות, מסע אישי, בלדת אהבה לכדורסל ולחיים", מפרט ויינשטוק. "אני עושה לעצמי וידאותרפיה, שילוב של שני הפסיכולוגים שלי – בהתחלה הכדורסל ואחר כך המצלמה. נדמה לי שהמצלמה עושה זאת טוב יותר.
"בסרט אני מנסה להבין מה קרה לשאיפת חיי. חזרתי לילדותי במגזר הדתי בפתח־תקוה. העשייה הייתה נוחה ונעימה והרגשתי שמשא כבד ירד ממני. יצאתי, צללתי לחיי, נעזרתי בחברים, במשפחה ובאנשי כדורסל, חקרתי וביטאתי את עצמי".
"אנחנו חיים בהרמוניה מדהימה וכל הקרדיט מגיע להורים. הם יודעים להכיל ולקבל, להבין מה באמת חשוב. כשאתה בן 20 אתה עוד מסתיר, מרגיש רע שאתה לא ממשיך את הדרך שלהם, אבל גם היה לי יותר קל כי האחים שלי עשו זאת קודם"
וכיאה לסרט שמלווה חיים שלמים של אדם, סרט שצילומיו החלו לפני יותר מ־20 שנים והסתיימו בימים אלה, ורגע לפני הפרמיירה – היא תיערך ברשת (האינטרנט, לא בסל) – אין דרך להבין אותו בלי להכיר את הכרונולוגיה של ויינשטוק. הוא מציג את כל הרבדים והשכבות של חייו בקצת יותר משעה של סרט תיעודי מרתק ושונה.

יושבי בית המדרש

"נולדתי לפני 52 שנים בפתח־תקוה, בן שלישי אחרי שני בנים ולפני שנולדה אחותי הקטנה", הוא מספר. "גדלתי ליד בית החולים השרון. מצד אחד הכניסה למיון ומהצד השני מגרש הכדורסל בקן הנוער העובד".
אימו, יהודית, הפכה ברבות השנים לסופרת מצליחה ואביו, בן ציון, הוא בעליה של סוכנות ביטוח. משפחה דתית־לאומית טיפוסית או כמעט טיפוסית. עוד תבינו. "בית של מפד"ל בסביבה פתוחה יחסית אבל קשוחה", אומר ויינשטוק. "קהילתי מאוד, אבל חילונים היו משהו רחוק. אחר. לא היו לי חברים חילונים כשהייתי נער".
(מתוך הסרט 'למה אני לא שחקן כדורסל')
ויינשטוק למד במחזור א' של בית ספר היסודי יבנה בפתח־תקוה ואחר כך בישיבת כפר גנים בעיר. הכיפה החלה להתנדנד על ראשו עוד בכיתה ח', כשנדרש לבחור בין הכדורסל שאהב כל כך ובין הדת. "הקונפליקט הגדול של חיי", הוא מכריז. "את הסרט פותח הפיוט 'אל אדון' ששרים בשבת ומדבר על המאורות. הייתי שר וחושב על הכדורסל ועף למגרשים. עשייה דתית משולה בעיניי לעשייה בכדורסל ולהפך.
"שיחקתי במכבי פתח־תקוה ואסרו עליי לשחק מכיוון שזאת קבוצה שחיללה שבת. הרב עקב אחריי ותפס אותי בדרך לאימון, ליד התחנה המרכזית בעיר. הוא הורה לי לחזור לישיבה, והמנהל לא היה מוכן לאפשר לי להמשיך לשחק. מפני שאסרו עליי הפסדתי שלוש שנים יקרות של משחק".
ויינשטוק כשהיה בן 20ויינשטוק כשהיה בן 20
ויינשטוק כשהיה בן 20
(צילום פרטי)
כיאה לאירוע מכונן זכה הסיפור הזה לשחזור בסרט. "ההשפעה המנטלית של האירוע הייתה אדירה", אומר ויינשטוק. "חיינו אז בהרגשה של 'אוי אוי אוי' אם רואים אותך. אתה תמיד לא בסדר. הרגשה שליוותה אותנו כל הזמן, אבל התבססה על ערכים דתיים. בערכים חילוניים הייתי בסדר. אתה מבין שמנסים למנוע ממך לשחק כדורסל ואתה מתמרד. בתיכון, במוצאי שבת, כשאתה הולך לסרט, אתה מוריד את הכיפה. בצבא היא ירדה סופית".
שלושת בניה של משפחת ויינשטוק חזרו בשאלה, ורק הבת נותרה דתייה. "אנחנו חיים בהרמוניה מדהימה וכל הקרדיט מגיע להורים", מפרגן הבן. "הם יודעים להכיל ולקבל, להבין מה באמת חשוב. כשאתה בן 20 אתה עוד מסתיר, מרגיש רע שאתה לא ממשיך את הדרך שלהם. זה מעורר צער גם בך, אבל גם היה לי יותר קל כי האחים שלי עשו זאת קודם".
פתח־תקוה מככבת בסרט כאמור. בה הונח הבסיס. "אבל אתה כאילו שואף כל הזמן לתל אביב הנכספת, משאת נפשך", מתפייט ויינשטוק. "ובליבה הספורטק, שמשול בעיניי לבית הכנסת הגדול. תמיד תמצא שם מניין למשחק. מעבר לכביש – מגרש בית"ר (ובו צולמו התמונות המלוות את הכתבה, א"ק) על תקן בית הכנסת הקטן".
היום ויינשטוק גר עם אשתו השנייה, ליאת, ועם ילדיו, ליבי (12) ובנימין (10), רחוק ככל האפשר מהמרכז השקט של פתח־תקוה, בלב הכרך הסואן של תל אביב, מטר מחוף פרישמן.

טורניר המכולות

חוזרים לתיכון. ויינשטוק שוב עולה על הפרקט, הפעם במועדון הדתי אליצור פתח־תקוה. "הייתה קבוצת נוער חזקה, שיחקנו גם נגד בוגרים בליגה ב', וזה מילא את החיים שלי ולא הייתי צריך כלום", הוא אומר. האם יוכלו הכדורסל והדת לשכון בנחת זה לצד זה? לו הייתה התשובה חיובית, לא היה לוויינשטוק סרט. "מנהל הישיבה תפס אותנו נפגשים בלילה ועושים בלגן והעיפו אותנו מהישיבה", הוא מספר. "עברתי לתיכון המעורב, הרוא"ה.
"רק רציתי להתבסס כשחקן באליצור פתח־תקוה, אבל היו לא מעט שנים שבהן הגיעו שחקנים טובים ממני על העמדה שלי ונותרתי מתוסכל. כשאחד מהם כתב לי לאחרונה, כששמע על הסרט, שהייתי שחקן טוב, לא היה מאושר ממני", הוא מספר.
ויינשטוק שיחק כדורסל עד גיל 30, אז נפצע והחליט לפרוש. "עשו בתל אביב טורניר בין נבחרות של מכולות והחלטתי שזה יהיה טורניר הפרישה שלי", הוא אומר. "הסרט שנולד באותן שנים היה אמור להסתיים בהנפת הגביע שלי באותו טורניר. למה לקח לו כל כך הרבה שנים להסתיים? כי לא מצאתי סוף. מה יהיה הסוף? לעשות קורס מדריכים? לאמן?" בסוף הוא מצא את הנקודה.
ואיך הגיע לעסוק בקולנוע? כשהיה בן 20 נכנס לעסק המשפחתי בחברת הביטוח והפיק לחברה הצנועה סרטים, והתברר שהם עלו על סרטיהן של חברות הביטוח הענקיות. כשהיה בן 27, מבולבל ומחפש כיוון, פעל על פי עצת אימו התומכת והלך ללמוד קולנוע. "שם מצאתי אושר גדול", הוא אומר. "גרתי ברחוב ג'ורג' אליוט בתל אביב, ליד חמי רודנר וצבי שיסל, ויצאתי לדרך חדשה בקולנוע. הרגשתי שאני רוצה ללמוד אותו יותר מהכדורסל. ואז החלו השאלות. למה לא הצלחתי? יצאתי למסע לגילוי התשובה".
"זרקו אותנו מהישיבה כי ישבנו בחדרים סגורים ועלה חשד להומוסקסואליות. לא ידעו איך להתמודד עם זה. כשאני מספר את הביוגרפיה שלי זה סיפור שלא יכול להישמט וחשוב לי מאוד לספר אותו. מאז, גם אם אני לא הומו, אני מזדהה עם הקהילה"
ב־16 שנות הצילומים נאגרו אצל ויינשטוק אלפי שעות צילום. "הבנתי שההבדל בין גחמה של רגע לאומנות של ממש הוא הוצאה לאור של הסרט", הוא אומר, "וזה לקח יותר משנה. כמו ספינה עמוסת קונטיינרים שמתקרבת לנמל וזמן רב לפני כן רב החובל כבר מתחיל בהכנות לעצירתה. אמרתי לעצמי, עשית את המאמץ, השלמת את הדרך. הגיע הזמן לעצור. במשך הרבה מאוד זמן שאלו אותי מה אני עושה ואמרתי שאני עושה סרט על כדורסל. לאנשים כבר נמאס. אמרו לי, 'די, תביא כבר את הסרט'".

לזכר גילה

הקרנת הבכורה של הסרט תתקיים בשבוע הבא, במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה. השנה הוא ייערך באינטרנט כאמור. "תכננתי הקרנה נוצצת שבה אני זורק לקהל כדורי סל ועליהם שם הסרט, כמו בהופעות של רוד סטיוארט", הוא מספר בחיוך. "כשתחלוף הקורונה עוד אעשה זאת".
לא טעיתם, אומנם ויינשטוק ידיד קרוב של הקהילה, אבל הוא סטרייט. ובכל זאת, אף שהסרט אינו עוסק בנושאים להט"ביים מובהקים, תיערך הפרמיירה במסגרת הזאת. "אני שמח מאוד על כך", הוא אומר. "יש בזה מין התרסה. זרקו אותנו מהישיבה כי ישבנו בחדרים סגורים ועלה חשד להומוסקסואליות. לא ידעו איך להתמודד עם זה. כשאני מספר את הביוגרפיה שלי זה סיפור שלא יכול להישמט וחשוב לי מאוד לספר אותו. מאז, גם אם אני לא הומו, אני מזדהה עם הקהילה. הסרט שלי מדבר על חופש וזהות, חומרים מבוקשים מאוד בפסטיבל הנהדר הזה".
אחיו של ויינשטוק, שי כרם, הוא מנהלה האישי של דנה אינטרנשיונל כבר שנים ארוכות. את הופעת הבכורה שלו בפסטיבל הגאה עשה ויינשטוק כבר לפני עשור בקירוב, כשיצר את הסרט "זה גילה, זה אני" על חייה של גילה גולדשטיין, מראשוני הטרנסג'נדרים בישראל ואייקון תל אביבי צבעוני. עם השנים נעשה הסרט להיט של הפסטיבל הלהט"בי הבין־לאומי של תל אביב והוכתר לסרט העשור (הישראלי) של הפסטיבל.
יהודית ויינשטוקיהודית ויינשטוק
יהודית ויינשטוק
(צילום: גיל לרנר)
"אני לא חילוני ולא דתי, במובן מסוים אני טרנס בעצמי, ושם מצאתי את החיבור לגילה ז"ל", הוא מסביר. "הכרתי אותה ב־1993 כשהגעתי עם שי אחי למועדון באלנבי. הוא הצביע על אישה שרקדה במרכז המועדון ואמר לי, 'היא הייתה כדורגלן במכבי חיפה'. היא רקדה, הורידה חולצה, חשפה חזה. הייתי בהלם. נער דתי מפתח־תקוה שמגיע לעיר הגדולה. זה היה שונה ובומבסטי".
ישראל מדינה שאוהבת ספורט ואוהבת קולנוע, אבל החיבור ביניהם לא הוליד סרטים רבים.
"הספורט מוזנח ונדחק הצידה כדי לפנות מקום ליצירה 'חשובה' כמו ביטחון, יהדות או לחלופין – לבידור קל. לא מעריכים ספורט מספיק. אנחנו באים מהספר, לא מאולם הספורט. חבל, כי זה חשוב. ספורט וסוציולוגיה הולכים יד ביד".
בעקבות הסרט השתנתה הדרך שבה אתה רואה את ימי הילדות והנערות בישיבה?
"היום אני אומר תודה לישיבה ולרב כי השלמתי עם מה שהייתי. חשבתי שאני כישלון. ועם זה הסרט לא נעשה מתוך כעס אלא מתוך השלמה. היום אני כבר אבא ומודע לקושי שבטיפול בילדים ובחינוך שלהם. הלוואי שאדע לחנך את ילדיי כמו שהוריי חינכו אותי. שנים רבות כעסתי על הישיבה. היה לי סיוט חוזר שבו מחזירים אותי אליה כדי להשלים את הלימודים.
"סחבתי איתי גישה של ילד כועס והיא ליוותה אותי שנים רבות. ההרגשה שמישהו יכול לפגוע בחלום שלך, להרע לך. היחס המבטל לכדורסל, כאילו הוא לא חשוב. אני זוכר כמה קינאתי בחבר'ה שלמדו ב'בליך' כשהתחילה שם מגמת כדורסל. זה היה בעיניי צלילה באמת לעולמה של תורה. באחת ההקרנות שעשיתי חבר קולנוען הציע לי להישאר עם הכעס. זה יותר מעניין לטענתו. את מי מעניינת השלמה? אבל באמת רציתי להגיע להשלמה והגעתי אליה וזה משמח. זאת הייתה נקודה יפה לסיום".
למה לא נהיית שחקן כדורסל?
"בסופו של דבר אין סימן שאלה בסוף המשפט הזה אלא נקודתיים. והתשובה היא – הייתי שחקן. מומו לוצקי, מנהל הנבחרת הוותיק שמרואיין בסרט, אמר ש'גם בליגה השנייה אתה שחקן'. ברגע שאתה לוקח ברצינות את עצמך, אתה שחקן כדורסל גם בליגה ג'".