ביום שבת נפלו עלינו השמים, וכמה דקות אחר כך נפערה תחתינו האדמה.
התעוררנו משיגורי כיפת ברזל ולרגע חשבנו שאולי יש טעות, ואז הוא הגיע- צבע אדום ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד...
חשבנו שזאת טעות, באמת! אף אחד לא רמז שאולי צפוי מבצע, לא היה "טפטוף", וחוץ מזה - עברו רק חמישה חודשים מהפעם האחרונה, המבזקים עוד לא רמזו שקורה משהו, הכותרות בערוצי החדשות עוד היו אחרות, זה לא מסתדר.
ברגע ששומעים אזעקה רצים לממ"ד ומתכננים בראש מה נשים בתיק שאיתו נתפנה.
ביום שבת האזעקה נתנה את האות לתחילתו של הסיוט הגדול ביותר, שאפילו לא חלמנו בחלומות הרעים ביותר. צרור יריות ועוד צרור, ואז יריות בודדות, ואז ריח של שריפה ואז עוד צרור ואזעקה, מעגל בלתי נפסק.
הודעות בקבוצות הווטסאפ: "יש מחבלים בקיבוץ", ואז ההודעות "המחבלים אצלי בבית". ואז עוד צרור. ואיפה הצבא? ואיפה חיל האוויר?
ואז האימה.
בקבוצות האזוריות התחלנו לקבל דיווחים על רציחות, חטופים, טבח. וזה כאן, וכל דקה יותר מפחידה. ובעצם אי אפשר לסגור את הממ"ד הוא לא ננעל כמו שהבטיחו, אז צריך להחזיק את הידית ולהגיד לילדים שישתקו מהר, ויתאפקו עם הפיפי והצמא והרעב והשעמום... והדקה הפכה לשעה שהפכה לשעות.
ואף אחד לא בא להציל אותנו.
"הצילו!", "הם אצלי בבית!", תחזיקו חזק את הידית! אל תשחררו! תהיו שקטים! צרור יריות, אופנועים שמפלחים את הדממה, צעקות בערבית, דפיקות על חלון הממ"ד, זכוכיות מתנפצות, צעדים שמתקרבים אל הדלת, יד שמושכת את הידית, כוח מול כוח, מבטי אימה ותחנונים לחברים שיצילו אותנו! כל הודעה היא ההודעה האחרונה... כמה זמן אפשר עוד להחזיק?!
ואף אחד לא הגיע. ואין יותר אוויר, והריח של הזיעה, ההפרשות והשריפה באוויר הדחוס של הממ"ד.
והבכי השקט שלנו, והבכי של הילדים, והשתיקה שלהם והשקיעה שלהם ואפיסת הכוחות. והבכי.
ככה במשך שעות, עד שהגיע כוח צבאי והתחיל לעבור מבית לבית. וכל פעם עוד בית מדווח על מחבלים, והם עוברים וחוזרים. פתאום מודיעים שיוצאים מהממ"ד ועוברים לבתי הילדים הממוגנים. פתאום עוד מעטה מוגנות נגזל. מהר לוקחים שקי שינה ורצים לגן. על הרצפה, עם קשישים, פעוטות, חיות מחמד, הסיפורים מתחילים להאסף.
המבט חלול, הבטן רעבה, תחושת המחנק בגרון. ניצלנו? אנחנו בטוחים?
ואז לקחו את ההורים, את בת הזוג וסיפרו לה שהוא נרצח, שהם נחטפו, שצריך להיות חזקים ושצריך לחכות בסבלנות.
הבוקר עולה, הריח באוויר, חם בבית הילדים. הילדים משתוללים ומשחקים, הילדים שואלים. הנערים מריצים תמונות ברשתות החברתיות, נפרדים. עוד עדויות עוד זוועות. עוד הפגזות ויריות, יושבים בדממה.
ערב, לילה, לכו לארוז האוטובוסים מחכים. כולם מתפנים. הדרך מלאה הרס ומכוניות שרופות. מישהי אמרה שראתה גופה. עצירה בבאר שבע שמתארכת. שוב בוקר, עולים על האוטובוסים ונוסעים.
האם אנחנו בחוף מבטחים? האם אנחנו מוגנים? האם אי פעם נהיה?
אומרים לנו שאנחנו גיבורים. על עצם היותנו. אבל אנחנו לא גיבורים. פשוט לא באו להציל אותנו.
נעמה בכר, חברת קיבוץ ניר יצחק
