עוד קצת יותר מחודש, זה קורה. מידברן. האירוע וכל מה שמסביב, כולל האירועים הקטנים שאורכים חמשוש או רבעוש ולרוב גם מוצלחים יותר, המסיבות, האמנות והחברים מהקהילה הם חלק מחיי מזה כארבע שנים וחצי. כמו כל מערכת יחסים, עברנו עליות ומורדות, אבל סך הכל יש לנו קשר מוצלח, אין צד מתעלל או צד לא מרוצה. כך לתחושתי לפחות.
המידברן בשנה שעברה היה קצת קשה. החתול שבשמיים יודע למה שוב התנדבתי להיות בצוות המוביל של המחלקה שאני מתנדבת בה בערך מהברן הראשון שלי. נכון, אני מתה על התחושה של לתרום ולגרום לעיר הזאת לקום, אבל כנראה שאני יכולה לקחת על עצמי קצת פחות, כדי לא לשפוך לאגר בטרם עת.
כאב ראש של להוביל מחלקה נמשך בערך חודשיים וחצי, עד שיורדות לשטח. רובה ככולה של המלאכה - על חשבון שעות שינה. ובעודני בישורת האחרונה עד שלכאורה מפסיקים לשגע אותי (לא לדאוג, אני ממש נחמדה גם כשמשגעים אותי), נאלצתי לעבור פרידה שגם אם לא הפתיעה אותי (ראו טור קודם), כאבה מאוד.
קראו גם:
כך הגעתי למידברן הקודם שבועיים אחרי שזרקו אותי, עם מחלקה של בערך 150 מתנדבים על הראש. בצוות ההובלה ניסו להוריד ממני קצת עול, אבל בתורנויות בקאמפ - פחחחח הייתי מתה. קאמפ זו קבוצת האנשים שאת/ה חונה איתם באירוע, לכל קאמפ יש ייחוד משלו ו"גיפט" שהוא נותן. ממוזיקה דרך אוכל ועד משחקים, סלון ישיבה כיפי ועוד.
בכל מקרה, בשנה שעברה לא ממש התעמקתי בלבחור קאמפ שיתאים לי כי אני מסתדרת לרוב עם אנשים, ונפלתי. פרודה טרייה ומרוסקת קלירלי לא צריכה לשמוע "את בברן, תעשי כיף, תפסיקי לבכות". זה מרגיש כמו חוסר הבנה מלאה שיש באירועי ברן, כמו בחיים, קשת של רגשות והיא אפילו עוד יותר אינטנס. שזה אגב משהו שאני ממש אוהבת בברן. בקיצור, כשלא מכילים את הבכי שלך בקאמפ שלך, את קמה והולכת לחפש את אלו שיכילו למזלי, היו. באחד הקאמפים נתנו לי לבכות את נשמתי וביקרתי שם כמעט כל יום.
השנה אמרתי לעצמי, שעם כמה שזה יכול להיות מעייף, אחפש קאמפ ואמצא את זה שהכי מתאים לי. העלתי פוסט בקבוצה של מידברן בפייסבוק, ונשאלתי "איך אין לך קאמפ?" הסברתי שזה בדיוק כמו הסיבה שאין לי זוגיות. בחירת קאמפ מקבילה באיזשהו אופן לבחירת בני זוג. את רוצה לבחור טוב ויש בדרך המון "לא" ו"כמעט". זו בתכל'ס אחת המסקנות המרכזיות שהגעתי אליהן מכל החיפוש אחר הקאמפ הבא שלי, והיא מוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. גם כשמדובר במערכת יחסים שאורכת שישה ימים. לגמרי הגיוני, נגיד, שאם מצאת קאמפ שנראה לך, אחרי כמה מפגשים תגלי שזה לא זה.
מבין מה שהוצע לי, בררתי כמה פיינליסטים וניסיתי בתור התחלה קאמפ שענה על רוב הוויש ליסט שלי. הדייט הראשון שלי עם הקאמפ, היה בשישי שבת לפני כמה שבועות. אחת מחברות הקאמפ פתחה את ליבה וביתה ואירחה אותנו. באותה שבת קמתי בסטרס שלא ידעתי להסביר. בעוד כולם מתחילים לדבר לוגיסטיקה, אני - אחרי התקף חרדה קל יש לציין, ברחתי לי למרפסת להבין מה אני רוצה באמת. האסימון הראשון שנפל היה "זה לא הקאמפ שלי".
דיברתי עם חברה בטלפון, והיא עזרה לי לזקק עוד יותר. עוד מעט אני והחברה ננתק את השיחה ואני אחזור פנימה ואגיד שהיה אחלה ושניפרד כידידים. עד אז, הרצתי בראש קאמפים אחרים שהציעו את עצמם, והבנתי סופית - השנה אף קאמפ הוא לא הקאמפ שלי. גם אם יש אחד שהוא כן מדויק, אני פשוט לא רוצה קאמפ. לתוהות ולסקרנים, כן, יש אופציה לא להיות בקאמפ. זה נקרא פרי-קאמפ.
במידת הרצון והיכולת, אפשרי להתארגן על פסיליטיז, אבל אין שטח מוקצה ובעיקר אין תורנויות ומחויבויות. זה יותר זול ובלי פסיליטיז מוגזמים, אך קצת יותר מאתגר כי יש יותר הסתמכות עצמית. בתור מי שהמציאות לימדה אותה כל שיעור אפשרי בלהיות לבד (מה שמסביר שוב למה מרגיז אותי כשאומרים לי "יש לך אותך"), אני מסתמכת על עצמי יופי יופי. אפילו מעדיפה. הרבה אנשים היו מתים שיהיה להם האומץ להגיע פרי-קאמפ. והנה, לי יש. אני כבר ידועה כאמיצה tho.
במידברן השנה אני חופשיה, מאושרת ובראש שקט. אין קאמפ, אין הובלת מחלקה (רק התנדבות רגילה), יש הרבה הקשבה לעצמי.
לא בכדי הקבלתי את חיפוש הקאמפ והדיוקים לברן שאני רוצה לחוות במקסימום, לחיפוש זוגיות. בשניהם חשוב להקשיב לעצמך, ולהבין מה בא לך, גם אם זה קצת יותר מאתגר. אז ברן, צפוי שיהיה לי במקסימום דיוק שדאגתי לו מראש, ואולי בקרוב גם זוגיות. החתול שבשמיים גדול.