בכלל לא חשבתי על דמעות. לא שיש לי בעיה להתרגש ולבכות, אבל היה לי רושם שהמפגש עם המחנכות, המחנכים וצוות הניהול של בית הספר הטכנולוגי דרור רמלה כמה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים יישאר בגזרת הייצוג המנומס, רק שמשהו השתבש.
התיישבנו באחת הכיתות מסביב לשולחנות שחוברו זה לזה ומלכה (MALAKE) עראפאת, המנהלת, פתחה. לא הבנתי כלום כי אני לא דוברת ערבית, אבל כמה מילים בעברית שהשתרבבו לדברים שלה תפסו את תשומת לבי וסימנתי את הנושא: הווילונות בכיתות.
3 צפייה בגלריה
מלכה עראפאת. "לפעמים אנשים משתמשים בדת כדי לחסום, בעיקר נשים. זה מבורות" | צילום פרטי
מלכה, כך התברר לי, אמרה שהם מאובקים מאוד ושלשלוח אותם לניקוי יבש במכבסה יעלה 3,000 שקלים שדרושים לה לדברים אחרים, לכן היא מבקשת מהמורים לקחת את הווילונות הביתה, לכבס בעצמם ולהחזיר. חלק מהמורים הנהנו בראשם שאין בעיה, חלק אחר התנגד.
בשיחה הערה שהתפתחה ארבתי שוב למילים בעברית. "ואם הווילונות ייקרעו או יתקמטו בכביסה?", מישהי שאלה, ומורה אחר אמר שכשהתלמידים יראו שהמורים מכבסים את הווילונות, "הם יחשבו שאנחנו פראיירים".
עראפאת לא קוטעת אף אחד, נותנת לכל מי שרוצה לדבר להשלים טיעון ועל הדרך גם מלמדת את הצוות שלה שיעור בניהול. בשטף הערבית אני מצליחה בכל זאת לקלוט עוד פירורי עברית: ערבות הדדית, אין כסף, דוגמה אישית.
"לא נחליט עכשיו", עראפאת מסכמת. "נחשוב על זה קצת ובסוף היום נקבל החלטה כולנו".
בסוף היום לא היה צריך להיאסף שוב כדי להחליט. כשהמורים יצאו מהשער הייתה לכל אחד מהם ביד שקית עם וילונות.
אני כותבת ונזכרת והדמעות באות שוב.
× × ×
אלה הימים האחרונים של החופש הגדול, אבל פה זה לא באמת מורגש. תיכון שהוא הסיכוי האחרון ל־175 תלמידים, בינתיים רק ערבים (בשנה הקרובה יצטרפו שמונה בנות ראשונות), שכבר עפו מכל מסגרת אפשרית, לא מאפשר לאף אחד לצאת לחופשה.
מורה משתפת שלפני שבוע אחד מהתלמידים שלה פונה במצב קשה לבית החולים. היא הייתה שם איתו ועם המשפחה, מתווכת בינם לצוות הרפואי, מרגיעה ומטפלת בכל מה שנדרש.
אחרים מספרים על ביקורי בית, טלפונים, הודעות אין־סופיות בווטסאפ כדי לוודא ולהבטיח שהתלמידים יגיעו, שלא הסתבכו, שהם לא במצוקה. כל הזמן יד על הדופק. ויש לזה מחירים.
"הבן שלי בכיתה ו'", אומרת אחת המורות. "יום אחד הוא התקשר לסבתא שלו, אימא שלי, ואמר לה: "סבתא, את חייבת לטפל בבת שלך. היא לא מתייחסת אליי. התלמידים שלה יותר חשובים לה ממני. היא כל הזמן איתם בטלפון. תעזרי לי".
אולי רק בהתמסרות כזאת אפשר לשנות את המספרים המבהילים שנרשמו כאן עד לפני שנה: 80 אחוזי נשירה ו־0 אחוזים ניגשים לבגרות.
עראפאת: "המספרים לא מפחידים אותי. אני מקווה שנגדיל את מספר התלמידים שניגשים למסלולי בגרות, גם חלקיים, אבל זה פחות חשוב".
מה יותר חשוב?
"בגרות תמיד אפשר יהיה להשלים. אני רוצה שהם יחלמו על העתיד ואני רוצה להיות יכולה לתת להם את הפוש הראשון. אני רוצה שהם ירגישו שרואים אותם. כל אחד מהם. ושאנחנו לא מוותרים".
× × ×
עראפאת (45), תושבת לוד, התחילה השבוע את שנת הניהול השנייה שלה בתיכון. קודם הייתה מדריכה ארצית לחיים משותפים ורכזת פדגוגית במשרד החינוך. יש לה גם דוקטורט-בדרך מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת קורדובה בספרד, שבה למדה ב"מסלול השלום" בדגש על יחסים בין קבוצות אתניות באזורי סכסוך.
היא אישה מיוחדת. מצד אחד דתייה מאוד. מהצד האחר יש בה תעוזה, חוזק נפשי ויצירתיות שלא פוגשים כל יום. "אני אף פעם לא אתן לחברה לשים עליי מגבלות", היא אומרת ומספרת שהיא גרושה ואם חד־הורית לארבעה (הבכור סיים לימודי רפואה וממתין לסטאז', הבת השנייה אמנית שלמדה בשנקר ובבצלאל, הבת השלישית לומדת רפואה במולדובה והרביעית תלמידת תיכון).
הדת שמה עלייך הרבה מגבלות.
"ממש לא", עראפאת מתקוממת. "הרבה פעמים אנשים משתמשים בדת כדי לחסום, בעיקר נשים. זה מבורות. אנשים לא מכירים את הדת. הבת שלי, האלה אבו קישק, היא אמנית מאוד מוערכת. היא הציגה תערוכה שנקראת 'תקיפה' שעוסקת באלימות מינית נגד נשים בתוך המשפחה.
"זאת תערוכה שהשאירה אנשים המומים כי היו שם מין ספוגים ענקיים שדימו איברי מין נשיים מדממים. זה היה כמו להיות בבית מטבחיים. גם הבת שלי דתייה והתייעצה איתי לפני כן. לא ידעה איך יקבלו את זה. אמרתי לה שלא נראה לי שהדת מתנגדת לדיון בנושא כל כך חשוב. אני גאה כשהילדים שלי עושים את מה שהם חולמים לעשות ואת מה שחשוב להם לעשות".
× × ×
בכיתה הקטנה ממשיכים המחנכים בשיחה על הדברים שהם חוששים מהם ומה זה אומר מבחינתם להיות מורה בבית ספר כזה. לפני שהחל שיעור המדיטציה שלהם יצאנו החוצה כדי לאפשר להם פרטיות. במסדרון הכניסה עראפאת עוצרת מול קיר ועליו לוח ובו פנים ושמות של 38 נשים שנרצחו בישראל בשנים האחרונות. רבות מהן ערביות.
"אני לא יכולה להתעלם מהבעיה הזאת", עראפאת אומרת. "בהתחלה הייתי שומעת בנים שמדברים ליד הלוח ואומרים כל מיני דברים כמו שמישהי ששמה אודם אז מגיע לה למות. אני שמחה על הדיבורים האלה כי הם מאפשרים דיאלוג ונגיעה בבסיסי האמונות שלהם כחלק מתהליך של שינוי. אני יודעת כבר שההבנה שלהם משתנה. יש לי סימן".
מה הסימן?
"כל מה שתלוי על קירות בית הספר יכול להיתלש. שום דבר לא חסין מהשחתה, ויש פה לפעמים השחתות. בלוח של הנשים לא נוגעים. אני בטוחה שבבתים של הנערים האלה לא ירצחו נשים. הם לא יעמדו מהצד כשנשים בבתים שלהם יהיו בסכנה".
× × ×
דיברנו שעות. בעיקר על חלומות ועל גבולות. עראפאת חולמת בגדול עם משאבים מצומצמים. בתרומות שהשיגה כבר הקימה חדר כושר בסיסי שהיא מקווה עוד להעשיר, פיתחה את הנגרייה ("את חייבת לראות את הקרטינג שתלמידים בנו בעצמם").
בשנה הבאה יגיע ממשרד החינוך סכום כסף צנוע שעליו נלחמה בשיניים - מיליון ורבע שקלים. עראפאת כבר על תוכניות מה לעשות איתו. אולי יישאר משהו כדי להתחיל לעבוד על החלום הגדול שלה: מעבדה בלב בית הספר שקירותיה שקופים וכל מי שעובר יוכל לראות את התלמידים עובדים עם מדפסות תלת־ממד.
× × ×
"חינוך זה תהליך", עראפאת אומרת כשהיא מלווה אותי החוצה. "יש כאן אוכלוסייה לא פשוטה. אנחנו מתמודדים עם גזענות, פשע, עם שיטור יתר ועם זה שלפעמים השוטרים בעצמם קורבנות. אנחנו מתמודדים גם עם נושא הזהות הלאומית. לי עצמי יש משפחה בעזה שכואב לי על מצבה, אבל אני קודם כול מחויבת לקדם את החיים המשותפים של יהודים וערבים בישראל וזה מה שאני עושה".
וכשהיא כבר בדרך חזרה לבית הספר ואני מעבר לשער היציאה עראפאת הסתובבה ראשונה והקדימה אותי בשנייה: "תגידי", היא שאלה. "אולי את רוצה להתנדב בבית הספר?"
