"אז מי זה?" שאלתי כבדרך אגב את ג', אישי, לאחר ששלמה (שם בדוי) המשיך לדרכו, ואנחנו לדרכנו, דוחפים עגלה עמוסת מוצרים בסופר השכונתי.
"הרי הצגתי אותו בפנייך, קוראים לו שלמה".
"הבנתי, אבל מי זה באמת שלמה?"
"שלמה הוא איש עתיר זכויות ורב פעלים שגר פה סמוך ועובד במשרד. אגב, הוא בעלה של רוית. נדמה לי שאת מכירה אותה".
"אבל מה בדיוק הוא עושה במשרד?", ניסיתי להקשות.
"תגידי, קנינו מספיק מוצרי חלב?", הייתה התשובה.
השיח הזה התקיים כמה חודשים לאחר שג' החל בעבודתו הביטחונית. ניצלנו את אחד הערבים המעטים שבהם חזר בשעה סבירה הביתה כדי לערוך יחד קניות.
מה שיכול אולי להיתפס כאירוע שגרתי בחיי זוג 'רגיל', עבורי היה כלי טוב ודי נדיר בנסיבות החדשות להעברת זמן איכות זוגי.
מטבע הדברים, לא הכרתי את חבריו לעבודה החדשה. ג' לא נידב מידע מעולם ולא יכולתי לדעת "ממקורות זרים" ולא ממקורות מידע שהיום מושגים בקלות.
להזכיר: גוגל התחילה לספק מידע ב־1998, ויקיפדיה קמה ב־2001, פייסבוק ב־2004, ובזמנו היה קל מאוד להסתיר פרצופים ושמות וודאי פעולות עלומות ומהותיות.
ככל בת זוג רציתי להיות שותפה לעבודתו ולחייו של בעלי אז, ומדי פעם ניסיתי לשאול ולנג'ס. האם קיבלתי תשובות? ממש לא. הבנתי שעליי להסתפק בפירורי מידע שמעולם לא יכולתי לעמת או לאמת מול המציאות. מעולם לא קיבלתי את מה שנקרא בשפת המורות "תשובה מלאה".
נזכרתי בעגלת הקניות ובשלמה השבוע, כשצפיתי בסרט "יחידת חיסול" של אורלי וגיא שכביכול חשף "פרטים חדשים" מההתנקשות בחיי פאתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האסלאמי שנורה למוות לפני 24 שנים במלטה, וישראל עד היום לא הודתה בביצוע הפעולה.
בסרט השתתפו בכירי מוסד לשעבר מישקה בן דוד, בעבר קצין המודיעין של יחידת 'קיסריה', שידועה על פי הפרסומים כיחידת החיסולים של המוסד, ורם בן ברק, שכיהן כמשנה לראש המוסד והיום ח"כ במפלגת כחול־לבן. אירועים רבים ופעולות עלומות קרו לפני האירוע ההוא ואחריו.
מאז, בעיקר בשל הרשתות החברתיות, נחשפו פניהם של ראשי המוסד כדוגמת שבתי שביט, דני יתום, אפרים הלוי, מאיר דגן, ותמיר פרדו, והמשך בראש הנוכחי יוסי כהן, ששמו, תפקידו ופרצופו היפה של מי שנקרא גם "הדוגמן", נקשר לא אחת לכותרות.
אבל גם היום ממעטים אנשי המוסד להיחשף, וכל ראיון איתם נחשב "נדיר". וזה בדיוק כמו ש"המשרד" הוא מילה נרדפת ל"מוסד", שגם היום, וודאי אז, שוחררה מפי מלווה ביראת קודש.
צפיתי בסרט כאחרונת הצופות. לבדי, בסלון ביתי. באופן טבעי נתפסתי דווקא לשאלה שכביכול לא התייחסה לפעולה עצמה: "אשתך ידעה פרטים על הפעולה?", נשאל בן ברק.
הוא השיב שאשתו יודעת הכל, שהיא שותפה לסודות, אבל פרטים על אירוע כזה ודומיו - לא. ואני אוסיף שיש לשער שאשתו גם לא תדע לעולם. משהו כמו "לחשוף טפח ולהסתיר טפחיים".
באחד מהאירועים החברתיים בהם נפגשנו כמה זוגות עובדים ו"נשים של", מצאתי את עצמי מסתכלת סביב על הגברים. חלקם נראו לי כמו ילדים טובים שלא מסוגלים לפגוע בזבוב. 'מעניין על כמה חיסולים אחראי זה', חשבתי על אחד מהם, ואז על מי שעמד לידו, כשאני מעבירה בראש כמה תסריטים.
"תגידי", ניגשה אליי לפתע אחת הנשים. היא התקרבה ולחשה לאוזני בקול שקט אבל דרמטי: "בעלך הוא מרגל או מחסל?".
הבטתי בה במבט חודר, החלטתי לא להשיב והתרחקתי ממנה בשתיקה. נדמה שזה היה הרגע שבו החלטתי לסתום את הגולל על השאלה. לא לשאול עוד את עצמי, לא את אישי, לא אחרים. בדיוק כמו שאני לא רוצה שישאלו אותי.
כי יש בה משהו מטריד, שלא לומר מפחיד. באופן מובן פעולות המוסד נתפסות כתפוח אדמה חם בעיני הציבור. אנשי המוסד הם אטרקטיביים, סקסיים, מאצ'ואים, חלק מה־DNA של מדינת ישראל, ורוצים לדעת בדיוק מה הם עשו ואיפה ואיך. גם אני רציתי לדעת.
אבל פה הבנתי שהם ממלאים פיהם מים כי הם פשוט חייבים. וטוב שכך. בשביל כולנו.
פה המקום לחזור לשלמה. כשאני עוצמת את העיניים וחוזרת למפגש האקראי ההוא, אני נזכרת באיש לבוש טי שירט פשוטה ומכנסיים קצרים, נמוך קומה, עם פנים "רגילות", כאלו שאפשר לפגוש בכל יום במדרכה ממול מבלי להתעכב למבט נוסף.
כלום במראהו או בהילוכו לא רמז לכך שפה מסתתרת אחת הדמויות, כפי שג' הגדיר, "רב־פעלים ועתיר זכויות".
עם יד על הלב: עד היום אני לא יודעת מה בדיוק עשה שלמה ב"משרד" ולאיזו יחידה השתייך. מדי פעם הייתי פוגשת את אשתו, אך מעולם לא עלה בשיחתנו נושא העבודה של הבעלים ומעולם לא החלפנו חוויות "אשתו של".
זאת הייתה כרוניקה של מציאות ידועה ומקובלת. מה שכן קרה לי מאז הוא שלא אחת כשהלכתי ברחוב לתומי מצאתי את עצמי מסתכלת על ההולכים מולי, מתבייתת על איש זר, כזה מן היישוב, ושואלת את עצמי, אולי הוא מהמשרד? אולי מקיסריה? שהרי זה באמת יכול להיות השכן ממול, מבלי שיודעים על כך בכלל.
וטוב שכך.
מסקנה: כשהסופר הצרפתי אנטואן דה סנט־אכזופרי כתב בספרו "הנסיך הקטן" את המשפט "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין", מן הסתם הוא לא כיוון למוסד לתפקידים מיוחדים.
אבל הוא בהחלט קלע גם לשם.
